בערב יום שני האחרון רותי רעיתי ואנכי המתנו ברחבת בית רוטשילד לתחילת המופע "מחווה לאפרים קישון" שנערך במסגרת פסטיבל הסרטים.הצלחנו לאתר שולחן פנוי "השתלטנו" עליו כששני כסאות נוספים נשארו פנויים וצמודים לשולחננו. כעבור כמה דקות ראינו זוג המנסה לאתר שולחן פנוי שהיה בבחינת משימה בלתי אפשרית. מתוך דחף בלתי מוסבר הצענו להם להצטרף לשולחננו והם נענו להזמנתנו. נפתחה שיחת נימוסים וכמובן צצה מיד השאלה מהיכן אתם? ותשובתם קרייתים בני קרית-חיים. הגבר הוא יהושע דיין (רחוב ט' אביו היה מורה בבית-הספר בקריה) ואשתו היא שרה מלזק שהתגוררה בסוף רחוב ג' (הגדוד העברי)זהו הרחוב שגם ביתנו ממוקם בו.והתפתחה לה שיחה שבין השאר ספרתי שעבדתי באגד בסניף קריית חיים ואז שרה דיין(מלזק) מספרת שבשנת 1972 אביה ז"ל עלה בקריית מוצקין על אוטובוס כדי לנסוע לחיפה הרגיש לא טוב בנסיעה ולמרות מאמציו של נהג האוטובוס להגיש לו עזרה כולל נסיעה עם האוטובוס וכל הנוסעים שבו לסניף קופת חולים הקרוב ניסיונות העזרה לא צלחו והאבא נפטר והיא שואלת אותי אם ידוע לי המקרה ואולי גם מי היה הנהג? אותו לא הצליחה לאתר מאז המקרה. עברה דקה שנמשכה נצח דקה מתוחה שנטרלה את כל ההמולה שמסביב שבסופה אמרתי לשרה" "אני הנהג" והמקרה המצער של אביך למרות שעברו 42 שנה חוזר אלי מדי פעם בקווים ברורים ובזיכרון עד לפרטים הדקים ביותר. השתררה שוב דממה מרגשת ורק מבטי העיניים יכלו להעיד על ההתרגשות הפנימית שאחזה בכולנו שדמעות הנוצצות מעיניה של שרה מעידות על סערת הרגש המתחוללת בקרבה . לאחר מספר דקות היא הפנתה אלי את מבטה ושפתיה לוחשות – תודה.
יוסי וולך
15.10.2014