ד"ר ארנה גולן: למנהל בית הספר היסודי שלי היה "עוגב בלב"

ד"ר ארנה גולן: למנהל בית הספר היסודי שלי היה "עוגב בלב"

על חידת אהבתו  ושיריו

של משה שלגי (1905-1951)

 א. איך נודע לי שהיה עוגב בליבו של המנהל שלי? 

יום אחד מצאתי בתיבת הדואר הנכנס שלי מייל מפתיע. היה כתוב בו לערך כך: "רציתי להודות לך מאוד על שהעלית את זיכרו של אבי, משה שלגי, בספרך "ילדה של קיבוץ" (עקד, 2012, עמ' 103). הוא היה מנהל בית ספרך, 'בית החינוך המשותף' שבדגניה א', רק כשנה ומחצה באמצע שנות ה-40, אבל זכרת אותו. אמנם, תיארת אותו  כנואם פתטי בעל רעמת שיער בוהמית ולבוש עירוני, שהשמיע מליצות נרגשות על השואה עם סיום מלחמת העולם השנייה. אבל ריגשה אותי העובדה שדמותו נחרתה בליבך."

 על החתום: בתו מהאהבה האסורה של אבי, יעל הרן-שלגי מקיבוץ מזרע.

ואכן, זכרתי היטב את המנהל שלגי (האת ש' מנוקדת בחיריק, אבל אנחנו קראנו לו שלגי, בפתח). אמנם הוא שימש כמנהל "בית החינוך המשותף" רק זמן קצר, כשבא בשנת 1944 להחליף את המנהל הקבוע, עמינדב ישראלי, שהתנדב לשורות הבריגאדה העברית. אבל דמותו נחקקה בזיכרוני משום שהיתה  יוצאת דופן, דמות  בוהמית ופואטית בין אנשי העמק החלוציים והמחוספסים. זכרתי גם את הגיחוך שעורר בנו נאומו המליצי על שואת יהודי אירופה, שהרי היינו ילדים קטנים של העמק הלוהט, יחפים  וחסרי נימוסים "עירוניים". אבל שום דבר נוסף על חייו לא ידעתי. רק חשתי שהוא שונה מכולנו.

עתה ביקשתי פיתרון לחידה: למה הגיע לעמק הירדן, למה נפסקה עבודתו כה מהר, האם רק משום שעמינדב חזר לקיבוצו דגניה ב', ומה קרה לו לאחר מכן?

וכמובן, מהי פרשת האהבה המסתורית הקשורה בו ושעליה לא ידענו דבר?

בתשובתה סיפרה יעל כי בנוסף להיות אביה איש חינוך הוא היה גם משורר, בן דורם של שלונסקי ואלתרמן לערך. אלא שהוא זכה לשמונה שנות יצירה בלבד, ולמרות שפירסם משיריו בבמות הספרותיות של התקופה נשכחה שירתו לאחר שחלה ונפטר בהיותו בן 46 בלבד. רוב שיריו לא ראו אור ונשמרו בידי אימה, וחלפו עוד 50 שנה עד שזכתה להוציאם לאור. יעל עצמה היתה כבת ארבע שנים בלבד כשנפטר אביה, ואין לה שום זיכרון ממשי ממנו. יותר מזה, כשהוא נפטר, היתה אימה בחודש השמיני להריונה עם אחיה, שנקרא משה על שם אביו, וכל הידוע לה על פרשת האהבה הוא משנים מאוחרות.

בחרדת קודש היא מסרה לידי את ספר שיריו המכונסים של אביה, שהוכתר  בשם "עוגב לבי" על פי חתימת  שירו האחרון והנואש, "אי השיר". על פיו הריהו חותר אל האי של השירה בכל כוחו בים הסוער של החיים. זהו  מחוז חפצו, ייעודו הנעלה הקורא לו, אך גם הצלתו בשעה ש"סירת הווייתי הסעורה חישבה להישבר." בכל מאודו הוא שואף לרגע שבו "על אדמתך אפול ערום וגלוי עיניים / ובשתי כפיי – עגב לבי…" – הלב השר כעוגב מוצג כקורבן  לשירה, המוצגת כהתגלות אלוהית ונשגבת, שזוכים לה רק בשעה נדירה. אלא שהוא עצמו אינו זוכה להגיע לאי הנכסף. ואמנם, הוא לא זכה עוד להתגלות שירית ולא כתב עוד.

השיר עז המבע הזה ריתק אותי לשירי הספר, אבל  תחילה ניסיתי לגלות אם כתב על שואת יהודי אירופה ואם בשירים הללו אכן מהדהד זכר נאומו שכה נחרת בזיכרוני. ואכן, מתברר שזיכרוני לא בגד בי. השירים מלאי כאב ותדהמה, כתובים בלשון פיוטית גבוהה, עשירה במטאפורות, ברמיזות לתנ"ך ובביטויי רגש מועצמים, מתוך הנחת יסוד שעל השירה להיבדל  מהדיבור היומיומי וליצור יקום שירי  דחוס, רווי רגש מועצם, על מנת לבטא את עוצמת החוויה ואת ערכו הרב של הנושא.

כך, למשל, כשמגיעות הידיעות הראשונות ומתוך הזעזוע העמוק המחריד את נשמתו מזוועות ויטבסק, הוא מוצא להן ייצוג בנערה אחת "כחולת בשר ואילמת" שטובעה בנהר עם רבים אחרים ותיאוריה מחרידי נפש (105). חורבן הגיטאות מעורר בו זעקה המושמעת מפיו של "קברן הגיטו" היודע כי "מחר אכרה בור לעצמי" (107), וגם קריאת התרסה וכאב כנגד העולם: "איך תרחץ דם כפיך – ככתובת קעקע?"

הוא קורא מנהמת ליבו וזעקותיו מופנות גם כנגד האדם הברוטאלי וגם כנגד הטבע הפורח והחמה שזורחת. בולטת בעוצמתה קינתו על "אצבעות ילדי ישראל האומללות" שהושלכו בראש חוצות, וניכרת אכזבתו התהומית מן האדם שכה האמין בו. אין תמה שהוא מזועזע גם מהפצצת תל אביב ומכנה את מטוסי חיל האוויר האיטלקי  בשם " עיט הפלד" שעט עלינו במו קין (104).

עתה הבנתי את התנהגותנו בילדותי. לא ייפלא שכך הגבנו למשמע קינותיו. יש להניח שקרא אז אחד משיריו, ואנחנו – דבר לא הבנו משפתו, מדימוייו ומלהט דיבורו. אבל דווקא בזכותם נחקק בי זכר דמותו.

מה היתה, אפוא, חידת עוגבו?

 

ב. מניין בא שלגי, לאן הלך ואיך נקלע לעין הסערה של אהבתו?

 משה שלגי, מורה ומשורר, נולד בשנת 1905 בעיר ויטבסק שברוסיה הלבנה, בנם של שמואל לייב גילקין (ראשי התיבות של האב הפכו לשם משפחתו העברי של משה) ושל שרה מלכה. אביו היה מחובבי ציון ומתומכי הרצל. בבית קיבל חינוך יהודי וציוני, וספג את הספרות העברית החדשה של תקופתו. כבר בגיל צעיר גילה נטייה וכשרון להוראה, לימד חוג של בני נוער שירה עברית, ואף נאסר בשל כך על ידי השלטונות. בשנת 1924 עלה לארץ והצטרף לקבוצת "מעבר" בפתח תקווה. שם, לצד שירים "רציניים", חיבר פזמונים קלים שזכו לפופולאריות בקרב החלוצים.

תוך זמן קצר נמצא ביקוש לידע הנרחב שלו בשפה ובספרות העברית ולכשרונו הפדגוגי. הוא החל ללמד ב"גימנסיה ביאליק" בחיפה, היה ממעצבי דרכה וכך גם למנהל המוסד. שמו הלך לפניו כמורה דגול להקניית יסודות הדקדוק והשפה, שירה ופרוזה, והוא לימד גם בחוגים של הסתדרות העובדים ובקריית חיים, והעמיד מאות תלמידים מעריצים ואוהבים. הוא היה ידוע כטיפוס של אמן בעל נפש רומנטית.

כשלימד בקריית חיים, כבר היה נשוי ואב לשתי בנות קטנות, אך זה לא מנע ממנו להתאהב באחת מתלמידותיו – יונה קרבצ'יק, שאת שמה הוא שינה מאוחר יותר ליונת. בין המורה לתלמידת התיכון הצעירה ממנו ב-15 שנה התפתח רומן סוער. יונת, ילידת העיירה סטורובין שברוסיה הלבנה, עלתה לארץ בגיל 13 עם אימה ואחיה, בשנת 1933. הם התיישבו בחיפה, בדירה משותפת עם כמה משפחות, וכעבור שנתיים עברו לקריית חיים, שם לקחה הנערה הצעירה חלק בהקמת קן השומר הצעיר.

 לימים סיפרה יונת לעידית היימן, בתו של בעלה השני, בגילוי לב על מה שקרה אותם ימים, והדברים הועלו על הכתב:

"הייתי בכיתה ה-וו (בת שש-עשרה – כיתה יוד של היום), היו לי קשיים ומצוקות שרציתי לשוחח עליהם עם מישהו. עם מי יכולתי לדבר על כך? עם אימא? – מה פתאום. עם הדסה? – היא היתה חוזרת מאוחר, סחוטה מהעבודה במסעדה. פניתי למחנך שלי – כל התלמידים היו באים לדבר איתו על בעיותיהם – וביקשתי לשוחח אתו. הוא גר לא רחוק מאיתנו, בקרית חיים. קבענו להיפגש לשיחה בערב, בקצה רחוב ד' ליד בריכת המים. זה היה בחנוכה והיה קר מאוד. אני סיפרתי לו את אשר על ליבי, ואז הוא דיבר ודיבר ודיבר… דברים גבוהים שלא את כולם הבנתי.

היה לנו חוג לספרות עם משה. היינו מתאספים אחרי הצהרים ולומדים איתו. בחוג הזה נוצרו יחסי ידידות טובים. לפעמים משה היה מביא מחברות של תלמידים וביקש מאתנו לעזור לו לתקן אותן. היו לו כנראה קשיים כלכליים, כי הוא נתן שיעורים פרטיים בכל מיני מקומות – בחיפה ואפילו במשמר העמק. אחר כך התמנה למורה גם בבית ספר בקרית חיים, שם לימד במשמרת שנייה, אחרי הצהריים. מפגשי הספרות נמשכו. משה היה מביא לי שירים שחיבר ואני הגבתי בהתרגשות. לא בדיוק הבנתי מה יש בינינו. אחרי שנה היחסים התהדקו. היינו נפגשים בערב מעבר לתעלה של קריית חיים. הייתי הולכת לשם בחושך, פוחדת ומחכה שיגמור את השיעורים ויבוא. בכיתה ח' (י"ב) כבר היה לנו רומן של ממש. אני בתמימותי לא הבנתי שעלינו להסתיר את הקשר בינינו, ודי נעלבתי שהוא מסתיר אותי." 

"באותה תקופה – " אומרת יעל הרן – "בעצם כמו בימינו, רומן כזה זה נחשב לדבר איום ונורא, והוא הפך ל'פרסונה נון גראטה', נודה מחיי החברה,  ונאלץ לעזוב את משרתו בגימנסיה ואת העיר. זאת היתה פרשה איומה, אבל היתה שם אהבה גדולה מאוד. אבא בהופעתו החיצונית היה סוג של בוהמיין, ואימא שלי סגדה לו. הוא היה בשבילה מין סמל. למשל, אם הוא קבע ניקוד למילה מסויימת בשיר, היא התעקשה שכך זה יישאר."

"יציאתי לבית הספר לאחיות – " מספרת יונת – "היתה משבר גדול עבור משה. הוא כתב לי אז שיר ארוך על ספינה שמפליגה. הוא היה שולח לי מכתבים ושירים בכתב ידו – כתב פנינים, כמו שהוא עצמו היה פנינה. הבנות התלמידות הסתקרנו וכנראה היו פותחות את המכתבים שלי כי הן התחילו לדבר – 'יש לה משורר'."

היא הכשירה, אפוא, את עצמה כאחות בבית החולים בילינסון. אחר כך עבדה כאחות ראשית במחלקת ילדים בבית חולים העמק בעפולה, אצל ד"ר נסאו. באותה עת, בצד העבודה החינוכית, המשיך שלגי בכתיבת שירים, שהתפרסמו בבמות שונות – כתבי עת, מדורי הספרות בעיתונים, אך מעולם לא זכו לכינוס בכרך אחד.

לפי עדותה של יונת, "בשנת 1944 משה עזב את ביתו. הוא הודיע למשרד החינוך שלא ישוב ללמד בגימנסיה ומונה למנהל בית הספר המשותף בעמק הירדן. הוא קיבל דירה בדגניה א' אך בחר לגור בעמדה שליד שער הקיבוץ, בקצה הקיבוץ ולא במרכזו. בעמדה היה חדרון עם מיטה ושולחן וזה הספיק לו. הייתי מגיעה לבקרו בדגניה והוא היה בא לבקר אותי בבית החולים באופן גלוי.

משה היה אמן ואיש אשכולות, בעל הליכות אציליות, 'סטודנט רוסי'. אדם נפלא, מלא רגש. הוא היה אהוב על כל מי שפגש אותו. בין המורים זכה להערכה רבה. הוא חינך את תלמידיו ברוח תנועת העבודה ורבים מחניכיו הלכו לקיבוצים. היה מורה דגול. הוא הקנה לתלמידיו את אהבת השפה, הספרות והתנ"ך."

מתברר שהרומן יוצא הדופן הזה עורר גינוי ונידוי חברתי, עד שהוא  עזב את ביתו ולאחר שעזב את משפחתו ונודה, ביקש לעבור לבית ספר במקום אחר, וכך הגיע לבית ספרנו שבדגניה א'. כל אותן שנים נשמר הקשר בין השניים. אבל לקראת סוף שנת 1945 אירע מפנה דרמטי ששינה הכול. בהיותו אך כבן 40, לקה שלגי בהתקף לב חמור ומיד לאחריו באירוע מוחי, הובל לעפולה אך נשאר משותק ברוב חלקו העליון של גופו ובידיו, ונעשה כמעט אילם, כששרירי פיו ולחייו שותקו ולא ניתן היה לו כמעט לדבר. וכך נדם קולו, שירתו נדמה ועבודתו כמחנך וכמנהל נפסקה.

יונת ביקשה וקיבלה אז עבודה כאחות בבית חולים ברמות השבים ונבנה עבורה במיוחד צריף למגורים על ידו, העבירה את משה לגור עימה וטיפלה בו במסירות.  וכך גם אירע שיעל הגיעה לאוויר העולם, בעוד אביה אינו מסוגל כלל לבטא במילים או בחיבוק את אהבתו לה, ובהיותה כבת ארבע הלך לעולמו בייסורי גוף ונפש. האם היה זה מחיר אהבתו?…

 

ג. שירתו – הדרמה הפנימית של אהבתו האסורה

שירתו ראשיתה, כמדומה, דווקא בהתפרצות של קינה וזעקה בהקשר לאומי, על רקע רציחתו של הקורבן הראשון במאורעות 1936 (68), ותוך שהוא נוטל את כתונת הפסים של יוסף המקראי, כשהיא טבולה בדם, כמטאפורה המעצימה את הזעזוע. אבל מהר מאד נעשית אהבתו הגדולה והאסורה והמהומה הפנימית והחיצונית שהוא נקלע אליה בעקבותיה למוקד שיריו והם נובעים עתה בעוצמה לקראת שיאם ב-1938. אותה שעה – יש לזכור – הוא כבר נשוי ואב לשתיים, גם מחוייב לתפקד כאישיות חינוכית למופת, ועל כן הוא חש את עצמו אובד דרך, בודד, בלתי מובן לסביבתו, ובייחוד חוטא ואשם מכאן ונירדף על ידי החברה מכאן. ובכל זאת, אהבתו גוברת עליו.

ב-1937 הוא מקונן על "גמלת חייו", כמו היו חייו שיירת גמלים המשרכת דרכה במדבר "מוודאי אלי שמא, / ואם יעגמו צלצולי הזוגים / בצוואריה –אין תימה!" (8). גם על 30 שנותיו הוא מקונן כמו היו "שלושים שלכות מתייפחות" ופורשות כפיהן למעלה בתחינה (10).

שנה לאחר מכן הוא כבר רומז לנידוי חברתי שהוא נירדף על ידו ולחיטוט בחייו האישיים: "אכן, זו דרכם תמיד / חטט בלבבות ובנפש / כנבור חזיר בחרטומו בגל אשפה ורפש," הוא מתריס (11), ואת ימיו הוא רואה מידרדרים כאבני חצץ בעוד "ספינת חייו" תקועה על שרטון, ללא חפץ בשיריו (16).

עתה, שעה שליבו מלא "עקרבי אכזב", לא נותר לו אלא לפנות אל אלוהיו: "מקטיפת החונף וממשי השקר / להדומך נמלטתי פצוע כנף. / בשוליך, אלוהים, אוחז כילד / אתייפח: קחני נא הביתה אב."

לא נותר לו אלא אביו שבשמיים, כי כבדים עליו החיים ללא הגנתם של אביו ואימו שנפטרו, והוא זועק לאביו המת: "איכה נטשתני יחידי תועה / כעופר מודח נרדף מציידים באפילת היער העיוורת. / אייך, אבא?" (18-20). ואילו על אימו הוא מקונן: "למה, למה, אימא, עזבתיני / ואני עודני ילד רך" (28).

בייאושו כי רב הוא כותב את השיר מחריד הלב,"האיש והבבואה" (90-91). הבבואה משתקפת לאיש הצופה בה ממימי הנחל והיא מאוסה עליו, שנואה, נוזפת בו בחומרה כה רבה כטמא וחוטא עד שהוא מקלל אותה, קופץ לתהום ומתאבד.

גם את "שירי הפוחח" הדל, חסר הבית המשפחה והרפואה, הוא כותב באותה עת, וניכר שהשפעת שירתו של שלונסקי בהם מקלה עליו לבטא את האשמה ומחירה. ואכן, במהלך השנים הבאות מתעצמת בו תחושת האשם והחטא. הוא רואה את עצמו "מוזר לאנשים, מוזר גם לעצמי" וקורא: "אייך, אמודאי נועז? ברוך תהיה / אם למצולות לבי תטיל העוגן / למצוא בו דבר ערכי וטוב?" כי הוא עצמו אינו מסוגל "לשאת חידת חיי היגעה על שכם" (15), וכשבמפתיע מתפרצת מתוכו הבעת שמחה, עד ש"אני מוכן היום חבק צוואר פנס בדרך," מתברר שכל השמחה הזאת התעוררה בו רק משום שאמר לו מישהו: "שוב אינך רע" במעשיך! (1939, 33).

בעודו מכה על חטא הוא חש את עצמו נירדף בלא שיזכרו לו את זכויותיו: "מה הפכפך משפט האנשים עלי, אימי! / תמול חסרתי אך מעט רצון, היום מצפון! / אתמול היה למבטי אור שבע השמשות, / היום כבד עוון אני, לא נוי לי, לא הדר!" – כך הוא זועק אל אימו ומחפש נחמה (82). ייסוריו הולכים וגדלים עד שבשנת 1943 הוא אפילו חש שאינו יכול עוד לכתוב כי "הזמר נמעך" (38).

ומאלף הדבר, דווקא שירים המיוסדים על דמויות מקראיות מאפשרים לו לבטא, כביכול בעקיפין, את ייסוריו ולבטיו המוסריים. רב עניין במיוחד שיר ארוך משנת 1938, "מזמור למיכל" (70-74), המושם בפיה של מיכל המקראית, רעייתו של המלך דוד שנזנחה על ידו. נקל לזהות בה את רעייתו של שלגי עצמו, כאשר היא מקוננת על מר גורלה: "אשב לי גלמודה ואבך על חורבן נווי / על דוד לבי אשר גלה" היא שחה, וכיוון שניתנה דווקא לה רשות הדיבור ניכר שהוא כואב את כאבה. יותר מזה, הוא מציג אותה כאישה שאינה קוראת לגמול לו רע, להיפך: "שמרהו, אלי, מקנאת אדם ומשנאת חינם / נצור לבו התם והשיבהו אל חיקי" (70- 74), למרות שככל הידוע לנו אשתו במציאות לא היתה כה סלחנית.

את עצמו, לעומת זאת, הוא מתאר כ"אבשלום" (69), תלוי בין שמיים וארץ, חשוף לנושאי כליו שנשלחו להכותו למוות בעוד תחינת אביו לחוס עליו נשמעת ממרחק, ובשיר משנת 1938, המושם בפיו של שמשון המקראי, "אלי הלילה", הוא מבטא את הקונפליקט המר שבין אהבתו למצפונו. הוא מכנה את האישה, כנראה אשתו, דלילה ובאנחה מרה מודה כי "אלי הדום רגלייך, דלילת לילה" הוא מגיש את ראשו כבד המדוחים והעייף. סר כוחו, כגדי היה ורק שבע מחלפות ראשו נותרו. הוא נפתל עם פלישתים וגם יכול, אבל נכשל במאבקו עם עצמו ואין אונים כרע ונפל, "ועיני שמשון עייף נוקרו לעד, לעד" ( 126). היקרעותו בין אהבתו למשפחתו ניכרת אף בשיר אהבה "לילדה", מן הסתם לבתו, שיר שכולו הלל ושבח. נוכחותה מלאה יופי וטבע, ים ומשוט, רנן ענבל ומעיין טהור, ועיניה כמאה שמשות (86).

אלא שאט אט מגיחה ונחשפת אהבתו, ובמיוחד לאחר שנפלה ההכרעה לעזוב את משפחתו, אז מופיעים שירי אהבה חשופים וסוערים יותר. שיאם הוא בשנת 1945, לאחר שכבר עבר לעמק הירדן. הם לא נשלחו לפרסום ושלגי כנראה גם נזהר לרוב שלא לציין את תאריך כתיבתם. אמנם, כבר ב-1939 הוא מביע את כאבו השורף אותו בגלל ענותה, אף שאינו מוסר כל רמז לזהותה של זו שהוא דובר עליה (35, 36). אבל מאוחר יותר הוא כבר כותב לאהובתו שירי תהילה ישירים: "את פטר כל יפעה ונועם!/  את שיא השגב, החלום! / מלכת החסד הנצחת, /   ששרביטה – פיוס ותום…" (37). הוא מצהיר, ומשתפך בכמיהה עצומה לצלילי פעמיה שהם לו כמנגינת פלאים, וניחוח ליבה הוא לו כעדת פרפרים. "ואני אהבתיך / כל כך אהבתיך…" הוא מצהיר עתה בגלוי בלא כל ייפוי שירי (39). עתה הוא גם סוקר את מסלול אהבתם ומקשר אותה עם עולם מקראי של קדושה אלוהית  ובה בעת  גם עם הטבע: "לא היה עמוד אש לנחותני אלייך / ועמוד הענן האפיל, / אך עינבל לבבי לך פעם בלי הרף / וקולך לי הדהד מכל שביל."

אכן, הדרך ארכה וקשתה, אך הוא הגיע אל סף ליבה, "שכרתי מריח ליבך" והוא מברכה בדמעות ומודה עליהן. ומעל הכול, עתה היחד מקודש ביין רקח ודשן וברכה (40). באותה שנה הוא כותב קינה על מותה של "אימא", ומתברר שזו אימה של יונת. האיחוד האוהב הושלם.

 

ד. תפיסת העולם של המחנך, המשורר והאדם

 לצד אהבתו והסערה שגררה בחייו, יש לשירתו, כאמור, מקור נוסף שאינו כרוך באותה פרשה אף שהוא מושפע ממנה. זהו התחום הלאומי והאידאי שהטבע הארץ ישראלי נקשר בו ואף מהווה בשיריו מקור למטאפורות רבות.

כזכור, ראשית שירתו בקינה על החלל הראשון במאורעות ושירים לא מעטים נכתבו בעקבות השואה. אבל הוא מפליג לתחומים שמעבר לכך. למשל, את המשורר הוא מעריץ כממריא ברוחו אל על כציפור ומעניק לו מימדים מיתולוגיים של התמודדות עם הטוב והרע שבעולם, עם היקום והטבע, ועם הבכי והכאב, ואז הופך שירו לסמבטיון (135).

גם את החלוצים הוא מציג באור אוניברסאלי ומעצים את דמותם כמתקני עולם, כתינוקות ש"על תילי חורבות עולם יצייתו לדם עורקינו / בלהט צימאון לברוא היכלי תפארת" (116). הוא כותב שיר לכבוד האחד במאי, ודאי כמחנך, והוא גם כותב לזיכרם של צעירים שאבדו, אם בהתאבדות ואם במחלה ומצהיר ברוב להט כי "אהבתי האדם," והוא אוהבו על כל הניגודים והקונפליקטים שבו, גדולתו ופחיתותו (120). אבל ההצהרה הזאת כבר נראית כשאיפה רוחנית בלבד לאור הסבל ותחושת הרדיפה שהוא חווה באותו זמן.

אט אט מתבהרת תפיסת התשתית של עולמו. הקיום האנושי הריהו היקלעות אדירים בין ניגודים עצומים: בין חטא לטוהר, אושר לסבל, חיים למוות, גבהות לב לצניעות, אהבה עצמית מול מסירות לכלל, שירה לחולין, שטן – לאל. על כן הכול מוצג בשיריו בענק, גם כשאדם ניצב אל מול עצמו וגם כשהוא מול היקום.

זה כנראה גם המקור לכך שהוא נאחז באמונה באלוהיו גם בשעות המצוקה ואפילו לאחר השואה ואינו מסוגל להתריס ולמרוד בו. בדומה לכך, הוא שב ונאחז באמונתו בטוב שבאדם וביכולתו לגבור על הרע כמין מקור לתקווה ונחמה. וכך כנראה במאוחר, לאחר שהקריב כל כך הרבה למען אהבתו, הוא מודה לאל בשיר צלול ופשוט על שנטע באדם ובו את הכוח האנושי שלא להיות עוד "מוגי לבב, פחדנו געת בעץ הדעת" (123), ואפילו מודה לאל "כי טוב, כי טוב, אל, עולמך, / טוב…" (123) ומוסיף להיות נאמן להצהרתו מאז הצהיר בשיר בפני אימו כי "שלם לבי עם אלוהיי. / אך משכנו לא רק בשמי הזוהר / גם באדם עכור הדווי," כי הרי האדם שותף לאל בעמל כפיו (25).

בכל אלה מפליא – ואולי לא, שהרי היה "עירוני" – שאין למצוא בשיריו אידיאולוגיה חלוצית מפורשת. אין על יישוב הארץ והפרחתה, על שיבה לאדמת אבות ולעבודת האדמה, או על עמל כפיים כערך, למרות שישנם שירי התרפקות על הטבע, כמו על הים והחול.

לכן, ניכר שהמעבר לעמק הירדן מחולל בו שינוי ועושה לו רק טוב. שיריו פושטים את המעטה האידיאולוגי הסבוך ונעשים פשוטים יותר, המטאפורות  מתמעטות או נטולות מעולם הטבע הקרוב, הטורים מתקצרים וקצביים, ולעתים נדמה שכמה שירים חוברו לאירועים, אולי אפילו בבית הספר והם מלאי כנות, אהבה לטבע והתמזגות עם הסביבה. דומה שכאן היתה לו נחמה, ירד משא כבד מלבו והוקל לו סוף סוף.

הטבע מוצג, למעשה, כהיפוכו של העולם האנושי. יש בו ירוק ופריחה, מלמול עוללים, פלאי הצמרת הירוקה הברוכה ששלווה בנופה, האביב והצליל מרנינים עד ש"טוב ללב, טוב." הטבע מעורר בו התפרצות של שמחה, כגון לנוכח האילנות, ואילו הענן שמוריד גשמים מואנש כזקן המתייפח לרגע (44-52). ב"שיר העמק", שייתכן ונכתב בהשפעתו של המשורר איש דגניה ב', לוי בן-אמיתי, כבר ניכר בבירור כי עמק הירדן משרה עליו שלווה. יתר על כן, האדמה נתפסת לו עתה כ"אדמת קודש" שכן בה עובדים החלוצים, וניתן להודות לאלוהים על "היכלך הירוק" שבו הקורבן הוא עבודת הכפיים, והעולה המוקרבת לאל היא "מנחת אהבה", עד שאפילו כף היד החלוצית התקדשה ממגע הרגבים (55).

והעיר שבה חי קודם לכן? העיר כבר מזמן נראתה לו כ"קרת", כשהוא מכנה אותה באותו כינוי ששלונסקי נהג לכנותה בתיאוריו הביקורתיים. כולה מעולפת בענני אבק, מהבילה ומדוכדכת. בלילה היא מתייפחת ואפילו מעשה הבנייה בבוקר הוא כאילו "יגיחו נחיליה / למערבולת פטישים ואופנים" (60, 61).

לעומת זאת, בשירי עמק הירדן, אין אפילו רמז קל שבקלים לחום הכבד של העמק בקיץ, לאבק הנישא ברוחות או לשטחים שעדיין לא מעובדים, כשם שאין שום רמז לקשיים חברתיים.

כאן מצא, כמדומה, המשורר והמחנך הנערץ את מקומו. הוא היה חדש וזר ושונה, ובכל זאת חש עצמו בבית. ומה חבל שדווקא אז, בשיא הנינוחות וההתמזגות, נפגם דיבורו, נקטעה שירתו ולאחר מכן נפסקו חייו.

יהא זיכרו ברוך.