אלון לשעבר מרחוב יוד 21, קרית חיים : נולדתי לפני מלחמת העולם השנייה ועברתי אותה כילד בארץ. זה נשמע אולי מוזר, אך תקופת מלחמת העולם השנייה שמורה אצלי, מבחינת עולמי הנפשי והרעיוני, כמרכיב מ ע ו ד ד. אומנם היה כנגדנו אויב אכזר ונורא, אך הוא היה בדרך-כלל די רחוק, והעיקר — מכיוון שהיה רע מיסודו — סופו הבטוח היה להתמוטט, להתפוגג ולהיעלם, בדיוק כך חשתי וכנראה גם חונכתי.הנציגים שלו — של הרוע התוקפני — בארץ, היו המפציצים האיטלקיים שחגו ללא-הרף מעל מפרץ חיפה. מטרתם הייתה — בתי הזיקוק (של נפט) של חיפה שמגדליהם בלטו מאוד באזור המפרץ; ואגב, נפלט מהם כל העת עשן קל — וזה נתפס יציב וחיוני כמובן. והינה כנגדם, כך הסבירו לנו לילדים,, מתוחים בשמי המפרץ כבלי פלדה אשר לא מאפשרים למטוסים הרעים הללו להגיח למטה או לדייק בהפצצותיהם; ואם מישהו מהם יעיז — הוא בוודאי יתרסק. אנחנו האמנו בזה בלב ונפש. (בינינו לבין עצמנו — מזל ש"חלוקת העבודה" בציר הפשיסטי הבין-לאומי הייתה כזו שהאיטלקים ולא הגרמנים הם שקיבלו את "אזור המפרץ"; מטוסים גרמניים היו עושים אולי נזק קשה ומבהיל יותר). בכל אופן היו אינסוף גיחות בשמי המפרץ של המטוסים האיטלקיים הללו והיו גם אינסוף אזעקות.אך שוב — אל דאגה, היינו — אמא, אנוכי ואילנה — מוכנים ומזומנים להפצצות הללו כראוי.
אבא רוב הזמן אז לא היה איתנו בקריית חיים אבל הייתה איתנו תמיד אמא, והיא דאגה לכל דבר וטיפלה בכל דבר ומאוד אהבה אותנו וחיבקה אותנו; שוב, את הריצות הללו למקלט אני זוכר דווקא ל ט ו ב ה. הכול היה מוכן מראש — על ספת ההורים הייתה פינה ובה היו שמיכות מיוחדות להתעטף בהן בלילה לריצה למקלט, היו מגבות ועוד כל מיני פריטים — ההרגשה הייתה שיש שם "הכול". ושאנחנו בלתי-מנוצחים ! המקלט היה (אובייקטיווית) די מסכן, אבל, בשבילנו הוא היה מבצר עוז של אנושיות מנצחת. ראשית, הוא היה ש כ ו נ ת י, והוא הפיץ אכן ביטחון ואפילו שימחה. המקלט היה חפור איכשהו בחול "במגרש הגדול" שבין רחובות יוד (אנחנו גרנו ברחוב יוד מספר 21) והרחוב הראשי, וזה היה אכן מפגש שכונתי חם ומחמם. היה רחש-לחש בלתי פוסק ומחזק את כל הבאים. אני לא זוכר ריבים שם (אם-כי אני מנחש שהיו גם היו), אלא את אותו מלמול מלטף-מחזק ואף פירצי צחוק טוב; בטח היה הומור שם, ולאמא שלנו, יש להגיד, היה חוש הומור מפוכח ומפותח. היה נחמד להיפגש עם עוד ילדים — איכשהו מצאנו עיסוק בפינות המקלט — אספנו אל תוך ידינו חול אשר זרזף מתוך הקרשים של המקלט (בייחוד בכניסה אליו ובפתח היציאה ממנו). על כך חטפנו נזיפות-אוהבות-מתריעות בלתי-פוסקות מהאימהות — שאם נמשיך בכך המקלט יתמוטט. (אני מניח שרוב האמהות, כמו אמא נסיה,היו "פולניות", ברם — במיטבו של המושג). בכל-אופן תמיד התחמקנו איכשהו מ"הדאגנות הגלותית" והחול הזהוב והצח המזרזף משם ומפה היה חברנו הטוב — "המקומי/בטוח" — בשעות הללו. חברי הקרובים מאוד — השותפים לערכים ולמנטאליות, לבית הספר ותנועת הנוער העובד, ולאזור המגורים בקרייה — היו אליהו מירקין ז"ל ויוסי שפר (ספירטוס). דיאלוג משמעותי, בעל-השראה ומחמם -לב נמשך והולך ביני לבין יוסי עד עצם היום הזה. מובכל זאת, באיזשהו שלב נעשו החיים בקריה והריצות הבלתי-פוסקות למקלט קשות ומכבידות. בייחוד אחרי שאבא הפסיק לעבוד באזור והצטרף כמהנדס (מטעם "סולל בונה") לצבא הבריטי שנלחם בסוריה נגד הנאצים עוזריהם וסוכניהם שם. אבא היה בא הביתה בתחילה פעם בחודש ואחר-כך רק אחת לחודשיים או שלושה. ואז ההורים החליטו שנעבור לתקופת המלחמה ל"עפולה השקטה" — להורים של אמא (סבא נחום וסבתא פייגה/ציפורה). עברנו לשם אחרי שסיימתי את גן-הילדים בקריה; וכך נכנסתי לכיתה אלף בעפולה. היה זה בית-ספר "מזרחי", דתי מתון. המורים היו דווקא נעימים למדי. הסנדוויצ'ים שהבאנו ל"הפסקה הגדולה" היו צריכים להיות חלביים. אבל חוץ מזה אני לא זוכר שום בעייתיות שהעסיקה את המשפחה. אדרבא — "תקופת עפולה" השאירה אצלי נדבך יקר ביותר.במילא הייתי איכשהו פתוח לספוג את השפעת עפולה הדתית-נינוחה-מחבקת, כי הרי באנו (משפחת גולדברג) לשם מקריית חיים בכל חגי ישראל. וגם היינו שם לעיתים קרובות בימי החופש הגדול של הקייץ. אהבנו את סבא נחום וסבתא פייגה. עזרנו להם פה ושם בחנות/מסעדה שהייתה להם (קרוב לתחנה המרכזית של אגד אותן שנים). אך לא זה היה העיקר עבורי.
העיקר היו דמותו והשפעתו של סבא נחום. סבא נחום דיבר עברית שוטפת והיה ציוני טבעי בדרכו. לכבוד נכדיו, ובעיקר הילדים של ליפא ונסיה, הוא נעשה מנוי נאמן של "דבר לילדים" והיה כורך את החוברות מידי שנה בשנה (הכרכים הצטברו על "ארון השינה" שלהם). סבא נחום היה מכניס אותי למיטתו הגדולה, הרכה והמלטפת, והיה קורא לי מסיפורי "דבר לילדים". הסיפורים היו מושרשים בהווי הארץ, מרוממים, מעודדים, מעניינים, נוסכי אופטימיות והומאניות. ולסבא היה קול מיוחד, קול "סבאי" במיטבו של המושג — "זקן ומחוספס", קימעא צרוד, ועם זאת — נובע ואותנטי, קול אוהב הנכנס ללב. עתה אני תופס אותו כ"קול של דורות רבים וטובים, עורגים תדיר" .היה זה קול מחבק ומרעיף ביטחון, מעין דכי של גלי ים, גלים רכים המשתפכים ניצחית לחוף, משרי יציבות אינסופית. "דבר לילדים" במיטתו של סבא נשתל באישיותי כיסוד מפעים — אני חש אותו אף כנאצל — לכל חיי. בשבתות וחגים הלכתי עם סבא לבית הכנסת. בכניסה היו מעוטרות עשרת הדיברות. הן התקשרו אצלי באופן חיובי עם דמותו של סבא אשר אהבתי. התפילות בבית הכנסת היו "פתוחות" בסגנונן, מעין שירת קהילה תומכת/נתמכת. האווירה הייתה משפחתית. סבא נחום ובן-דודו, דוד, התפללו זה על יד זה, ואני נשענתי איכשהו על סבא שלי רוב הזמן. לעיתים קלטתי שהם שוחחו איכשהו גם על "עסקים" (לדווידל הייתה חנות ברחוב לא רחוק מהמסעדה של סבא וסבתא). אין ספק שהיה שם גם מתח לפעמים, אך עבודת אדוני והשירשור הקהילתי כמובן גברו וחיברה.
הנאצים כמובן הובסו. היה זה "כמובן" לילדים, אך המבוגרים שהעבירו לנו אך ביטחון ואמונה — ידעו שיש סכנה והחרדה בוודאי לא פסחה עליהם. כך עד הניצחון באל-עלמיין (נובמבר 1942) — חסימת הנאצים בצפון אפריקה בדרכם המטורפת-רצחנית למצרים, תעלת סואץ וארץ ישראל. אני לא זוכר הרבה מסיבות בביתנו בקריית חיים אליה חזרנו — אבל מסיבת הניצחון באל-עלמיין נחרתה בזכרוני. — הורמו כוסיות יין ונשמעו תרועות שימחה והקלה. הרעים נעצרו והוכו וסופם יהא השפלה ועפר ואפר. במסיבה הזו השתתף גם אבא.אבא ידע לשיר, הוא ידע בעל-פה רבים משירי ביאליק והיה שר אותם, כשהיה איתנו, בקבלת השבתהמשפחתית. לא היו אלה "חס וחלילה" שירי מלחמה וניצחון אלא שירים שחשתי בהם תמיד רכות ועדינות חודרת. היה זה ביאליק המתרפק, העורג, האנושי תמיד (השיר "גדי ושה, יצאו יחד לשדה" נחרת אצלי). משל טשרניחובסקי אהב אבא לזמר/להצהיר את "שחקי שחקי על החלומות".שנים אח"כ נקשרה אצלי דמותו של אבא עם הגליל. לא היה זה כלל הגליל הירוק ו"השווייצרי" של ימינו. היה זה גליל שחור מאבני בזלת, מוכה ביצות, של דרכי-עפר מהומרות. אבא וחבריו לעבודה, וכמובן "האנשים בשטח" (אנשי קיבוצים, מושבים, "כפרי עבודה" וחלוצים באשר הם) עשו את הגליל למיושב ופורח.המסיבות הבודדות בביתנו הזכורות לי אחרי "אל-עלמיין" היו לכבוד הגעת סוגי טרקטורים חדישים ויעילים מארה"ב (כל סוג – כגון D8 , –D9 על איכויותיו המופלאות, זכה למסיבה "שלו").המעבר לטבריה, בעקבות תפקידו של אבי כמנהל הכשרת הקרקע מטעם קרן-קיימת-לישראל בצפון הארץ (אנשי הצפון נהגו לכנותו "מלך הגליל") הביא אותי, לאושרי ולעושרי, לקשר הדוק עם בני עדות המזרח. אבותיהם ואבות-אבותיהם לעיתים עלו לארץ ישראל בתחילת המאה השמונה-עשרה (בשביל חברי הספרדים הקטלוג הרשמי של "עלייה ראשונה" , "שנייה" וכוליה נתפס כשרירותי ומעציב). כך למדתי גם אנוכי ברבות הימים לגרוס את הציונות כבעלת שורשים בני מאות שנים. ובאותה עת התחברתי לחברי הספרדים ואימצתי גישה פלורליסטית לציונות. תהליך זה החל בערך מאז גיל שלוש- עשרה (את בר-המצווה חגגתי כבר בטבריה). בהקבלה טרגית, ערביי טבריה ברחו מן העיר על רקע תבוסת כוחות הציר במלחמת העולם השנייה, התבססות והצלחת "ההגנה", ובשנות תש"ח-תש"ט הייתה כידוע הבריחה הגדולה של ערביי העיר על כך כתבתי מאמר בעיתונות יחד עם חברי הטובים אליעזר (גייזי) צפריר (מזרחי) ואלי ניסן. אכן, א נ ש י ם א ח י ם א נ ח נ ו.
במלאת לי שמונים, בימי "צוק איתן", אני מאמץ ביתר שאת את מורשת אמא נסיה ואבא ליפא, סבתא פייגה וסבא נחום, ובני ובנות העדה הספרדית העתיקה והאצילה של טבריה. הם — אנשי עבודה מסורים ויהודים של שורש וצמרת — בנו את ציון — באהבה ובאנושיות אין-קץ.
— הציונות ניצחה בתש"ח ! — הציונות תמשיך ותנצח גם עתה ! — ההומאניזם ינצח !
.