בימי בית שני חיה בגליל משפחה אחת, מרובת בנים ובנות. הם לא היו עשירים, אך השלום והאושר שכנו במעונם, ומדי שנה, בחג השבועות, עלו בני המשפחה לרגל לירושלים כדי להביא את ביכורי פרי אדמתם לכוהנים. הם נהגו לנטות את אוהלם סמוך לביתה של אחת המשפחות שהתגוררה בירושלים, ולא חסר להם שם דבר.
ברבות השנים התאהבו צעירת הבנות מהגליל וצעיר הבנים של המשפחה הירושלמית, והם הודיעו להוריהם שרצונם להינשא ולהקים בית בישראל.
יום אחד ראה אחד מעשירי ירושלים את הנערה הגלילית, והנה היא נבונה, טובת לב ויפת תואר, והוא רצה לשאתה לו לאישה.
בא האיש העשיר לאבי הנערה ואמר לו:
"רוצה אני לשאת את בתך לאישה, כי אין יפה ונבונה ממנה בכל העיר. עשיר מופלג אני, ובביתי לא תדע הנערה מחסור. בית נאה, תכשיטים, זהב וכסף אתן לה מלוא חופניים, ואף אעניק לה כתר זהב הנקרא "ירושלים של זהב", אשר אין יקר ממנו בכל הארץ."
אבל הנערה סירבה להינשא לאיש העשיר ודבקה באהובה. היא לא שעתה לתחנוני הוריה, ושידלה את אהובה לברוח עמה, כדי שלא תיאלץ להינשא לאיש העשיר בעל כורחה.
בליל שבועות, שעה קלה לפני התקדש החג, ברחו הנאהבים לעין גדי, מקום מחבואם של הבורחים והמורדים מאז ומעולם. הם מצאו להם מסתור באחת המערות, ולפרנסתם עבדו בכרמי האפרסמון הסמוכים למעיינות עין גדי.
תחילה כעסו הורי הנערה על בתם, ולא הסכימו לסלוח לה ולהתפייס עמה. הם לא ידעו היכן היא, ולא חיפשו אחריה. אך כעבור שנים אחדות גברו עליהם געגועיהם, והם ירדו לעין גדי כדי למצוא את בתם האבודה ואת בעלה.
ימים רבים שוטטו האב והאם במדבר. השמש קפחה מעל ראשיהם ולשונם דבקה לחכם בצמא, אך את בתם לא מצאו. הם הציצו במערות החבויות בסדקי הסלע ובנאות המדבר המעטים, וכמעט נואשו מלמצוא את הנאהבים הבורחים, אבל יום אחד הגיעו עד לפתחה של מערה קטנה, והנה בתם וחתנה משחקים שם עם בנם הקטן, פניהם אור ושמחה, ועל ראשה של האישה הצעירה מתנוסס זר זהוב, קלוע שיבולי חיטה שזה עתה הבשילה.
שמחה האישה הצעירה למראה הוריה, האכילה והשקתה אותם, והציגה לפניהם את נכדם הקטן, שנולד לא מכבר.
לאחר שנחו מעט, שאל האיש את בתו:
"מהו כתר השיבולים המוזר הזה, המתנוסס על ראשך, בתי?"
ענתה הנערה בשחוק של אושר ובמאור פנים:
"כתר זה קולע לי בעלי האהוב מדי שנה, בעת הבשלת הקמה, וטוב לי הכתר הפשוט הזה מאלף כתרי "ירושלים של זהב",שבהם רצה העשיר לקנותני."
אז ידעו ההורים המאושרים שצדקה בתם, והם החזירו אותה, את בעלה הצעיר ואת הבן הקטן לנחלתם שבגליל, ומאז חיים שם צאצאיהם הרבים בשמחה ובאושר עד עצם היום הזה.