רותי ריכטר:קווים מקבילים
היא ידעה שחייה זורמים בשני נחלים שלעולם לא ייפגשו. הם נדמו בעיניה כשני קווים מקבילים, ואף שעברו כבר יותר מעשרים שנים מיום שסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, עדיין הדהדו במחשבותיה דברי המורה לגיאומטריה המדקלם בפאתוס: "שני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו!" היא לא הבינה מדוע דווקא את המשפט הזה זכרה מכל שאר המשפטים. ואולי רק העמידה פנים שלא ידעה? היא בחרה שלא לחשוב על כך, והשתדלה להתעלם ולהעסיק את עצמה במחשבות אחרות.
הזרם התת-קרקעי היה שייך לאיש המת שנפל במלחמה, ואף שכבר הייתה נשואה שנים רבות לחברו הטוב, שגידל עמה את בנו של האיש המת וילד עמה שני ילדים נוספים, פיכה הזרם התת-קרקעי יום-יום בחייה, וליווה אותה בכל מעשיה.
הזרם השני, הזרם של האיש החי, היה מפכה בקול תרועה מעל פני השטח, מעיז פנים בלילות אהבה, ומשרה ביטחון בטרדות היום-יום.
בימי חול רגילים לא הפריע הזרם התת-קרקעי של חייה לזרימתו התקינה של המעיין העילי, שהמשיך לפכות בכוח, ומימיו הזכים חייכו כמזמינים אותה ואת ילדיה להתרענן מעט. רוב ימות השנה הקפידה להרהר באיש המת רק בעת לילה או כשהייתה לבדה, ועסקה במלאכות הבית. אבל כשהתקרב יום הזיכרון, היה האיש המת קם לתחייה במחשבותיה, כובש את ישותה, וסותם כמעט לגמרי את האפיק העילי.
בתקופה שבין יום השואה ליום הזיכרון נזהרו ילדיה שלא להעלות את חמתה, וניסו לצמצם את נוכחותם בבית השקט. באחד הימים האלה, כשעברה ליד דלת חדרם הפתוחה למחצה, שמעה את בנה הבכור, בנו של האיש המת, מסביר לאחיו הצעירים ממנו: "אל תשימו לב שאימא מתנהגת ככה. זה יעבור לה. זה פשוט עונתי אצלה."
דבריו הכאיבו לה, והיא חמקה למטבח ובכתה שם בסתר. היא זכרה את התקפי הדיכאון של אימה בימי החורף, שהאם לא שלטה בהם והביאו עמם התקפי זעם לא צפויים. היא נדרה אז בלבה שילדיה לא ידעו את הצער הזה, והנה ירשו גם בניה את כאב הילדה שציפתה בילדותה בקוצר רוח ש"תעבור העונה הקשה" ואמה תשוב ותחייך, תרעיף עליה אותות של חיבה, ותשוב להיות אשה שמחה.
האיש החי היה מהלך בימים שלפני יום הזיכרון על קצות אצבעותיו כרדוף אשמה, נכון להניח יד מנחמת על כתפה, ואורב לדמעה סוררת שתיקווה בקצה עינה. אך היא התעלמה מניסיונותיו, והייתה עונה ברוגז ובקוצר רוח על שאלותיו.
היא ידעה שאיננה יכולה להסביר לו ולילדיה שככל שחולף הזמן ומתרבים ימי הזיכרון, הולכת ודוהה בדמיונה דמותו של אהובה המת. היא ניסתה להיאחז בשברירי קווים של דמותו, להחזיק בקצה חיוכו הממהר להימוג, ולדמיין את מגע עורו המחוספס כשהיא מלטפת את אמותיו, אבל היא זכרה רק רסיסים וקרעים, ולא הצליחה לחבר אותם לדמות אחת. לעיתים היו אלה רסיסים של צחוק, ולעתים היו אלה דברים של חוסר סבלנות ורוגז כבוש, אבל מעולם לא הצליחה לחבר את השברים ולהדביק אותם ביחד.
בימי ילדותם היוו היא, האיש המת והאיש החי שלישיה צוחקת, שחבריה כמעט לא נפרדו. הם גדלו בשכנות, למדו בכיתה אחת, והתגייסו לצבא מיד לאחר שסיימו את לימודיהם בבית הספר האזורי. כעבור שנים אחדות נפרדו דרכיהם, אבל הם שבו והתראו כשבאו בשבתות ובעתות חג לבקר את הוריהם במושב. היא התלבטה בין שני אוהביה, ולבסוף נישאה לאיש שאחר כך נהרג במלחמה, והולידה עמו את בנה הבכור שעיניו כעיניי אמו, וחיוכו מזכיר לה את חיוכו של אביו. אחר-כך פרצה המלחמה הארורה, ובעלה החי, רעהו של האיש המת, נשא אותו בזרועותיו, וניסה לשווא להחיותו תחת מטר של אש.
כשתמו ימי האבל החליטה שלא תקשור את חייה בחייו של גבר אחר, אבל נאלצה להיכנע לגופה שהחל לרעוב ולבנה הקטן, שחזר וביקש שתביא לו אבא כמו שיש לכל הילדים. בתחילה הייתה בוכה עם האיש החי בסתר, והוא היה מנגב את דמעותיה ומוסיף עליהן את שלו. אחר-כך, כשחשה שחיבה של אמת עומדת ביניהם ומחפה על היעדר הסערה, הסכימה לקשור את חייה בחייו. כשהציע לה להינשא לו, ראתה בכך כעין ייבום, כמו בימי התנ"ך, ולא מיהרה להסכים, אבל כשאזלו לשניהם הדמעות התמסרה לו, והם נישאו בטקס צנוע כשעמדה כבר במחצית הריונה.
היא ובעלה בגרו בינתיים, ילדו עוד שני ילדים, והפכו לאנשים מיושבים בדעתם, רחוקים ממשוגות נעוריהם ומהאידיאלים שהכזיבו, אבל האיש המת נותר צעיר, בלא קמטים ובלא אניצים ראשונים של שיבה. היא הייתה רוצה להאמין שיש לו חיים לאחר המוות, כפי שהאמינה בילדותה כשהייתה בוחנת את פני השמים, ומחפשת בציורי העננים את דמות סבתה האהובה שנפטרה. אבל היא הייתה מפוכחת וספקנית, וחזרה ואמרה לעצמה שהוא פשוט איננו. היא שיננה לעצמה שהוא חדל להיות, ולולא הזיכרונות המפכים במחשבותיה, בהרהורי בעלה ובלב הוריו השכולים, לא היה נותר דבר מחייו המלאים, השמחים, השייכים עתה לעולם החידלון.
*
אותה שנה, בשבוע שלפני האזכרה, כשגבר רוגזה על דברים של לא-כלום, והיא הרבתה לנזוף בילדיה, הזעיף אליה בעלה פנים ואמר: "אנחנו מוכרחים לדבר! זה לא יכול להימשך ככה!"
"על… על…. על מה אתה רוצה שנדבר?" נחרדה.
"על הכל!" אמר בתוקף שאינו אופייני לו, ואחר-כך הוסיף: "ממתי נעשית לי חנה מ'מיכאל שלי'? את אף פעם לא מרוצה! אבל אני לא מתכוון להיות מיכאל! ואני לא מתכוון להיות תמיד 'כינור שני'! לא אני!"
אימה אחזה בגרונה. מעולם לא ידעה שהוא קרא את ספרו הראשון של עמוס עוז. בדרך כלל עמדו ספרי מקור קלאסיים בצד מיטתה, ובצד מיטתו עמדו ספרי מתח וספרים טכניים הקשורים בעבודתו, והנה, הוא משווה אותה לחנה גורן, גיבורת הסיפור המאוכזבת ומחפשת תיקון בדמיונות שווא ובעולם פנימי של חלומות.
"א… א… אני? חנה גורן? מה פתאום?!" ענתה, והסבה את ראשה כדי שלא יראה את דמעת הכעס הלא קרואה המתגנבת לעיניה, והוא חזר ואמר בכעס: "אנחנו חייבים לשוחח! לשוחח פעם אחת כמו שצריך!" ואחר-כך הסב אליה את גבו ויצא מהחדר.
הימים הבאים עברו עליה בדאגה עמומה, טורדנית, שאינה פוסקת אף לרגע. מה הוא רוצה לומר לה? האם מאס בה? האם מאס באפיקי החיים המקבילים, המפלסים להם דרך בלא להיפגש? מה יש להם לדבר? ומדוע עמדה רצינות כה רבה במבטו הפצוע, כשאמר לה בכעס שהם צריכים לדבר?
\בימים הבאים חזר לנהוג כמנהגו עמה מימים ימימה, והיא ניסתה להעמיד פנים שלא קרה דבר, שהכל בסדר. שהוא רק… נו… ככה סתם… ככה סתם התרגז לו פתאום… הדאגה התמידית שאין מנוס ממנה ניקרה במחשבותיה והדירה שינה מעיניה. היא לא ידעה מנוחה, וחששה לאבד אותו ואת המשפחה הטובה שלהם, והיא פחדה להישאר שוב לבדה כמו אז, כשהתאלמנה, וחשה מאוימת ונפחדת.
בעת האזכרה, ליד הקבר, כשעמד בעלה לצדה, ידו האחת חובקת את כתפה והשנייה את כתפה של האם השכולה שהוא מכנה בחיבה "סבתא" כאילו הייתה אמו, שקעה בזיכרונותיה על האיש המת. היא חשבה שאם היה חי כיום, אולי היה כבר מתחיל להקריח, ושערו הכהה בוודאי היה דוהה ולובש חוטים של כסף. אבל כאן, בבית העלמין, הוא נשאר צעיר וחייכני, וכך יחיה בזיכרונה כל ימיה.
בתום האזכרה הסיעו את ההורים השכולים לביתם, ואחר-כך, כשחשבה שבעלה מפנה את המכונית הביתה, ראתה שהוא נוסע לעץ הזית העומד במרום הגבעה החשופה ששביל לבן ורחב מפלס את דרכו לפסגתה. בימי ילדותם בנו להם חברי השלישייה בראש צמרתו בית עץ קטן, ששלדו עשוי קרשים וראשו צמרת כסופת עלים שנמשים של שמש חודרים בעדה ומאירים את הקרקע הזרועה עלים יבשים במרבדים קטנים של אור.
היא חששה מהשיחה שישוחחו תחת ענפי העץ "שלהם", אבל לא אמרה דבר. אולי היא צריכה למנוע את השיחה הקשה הזאת? אולי היא צריכה להתעלם וכך למנוע את ההרס? אבל היא ידעה שעליהם לחשוף את הדברים הכואבים, ורצתה לברוח מהספק המענה ולצלוח את השיחה הקשה, המבעתת את שנתה בלילות האחרונים, ומערערת את שארית שלוותה.
הם יצאו מהמכונית וישבו על הארץ, ליד הגזע המסוקס. הסוכה הישנה ניצבה עדיין בראש העץ, אבל קרשיה לא היו מחוברים, והם נעו והקישו בענפי העץ כשליטפה אותם הרוח והניעה קלות את ראש הצמרת. היא חיכתה שבעלה יפתח בדברים, אבל הוא הביט אל האופק ולא אמר דבר. מרחוק נצנץ הים בברק מתכתי מול שמים עכורים, ושמש של חמסין ראשון נחבאה בין עננים קלים, מעורפלים באפור. אחוזת חרדה נשאה את ראשה והביטה בו, מחכה שיאמר את דבריו, אבל הוא המשיך לשתוק.
אחר-כך נדד מבטה מפני בעלה לנוף העץ, ושם, כיוצאת מבין הענפים, עלתה פתאום מול עיניה דמותו של האיש המת. עתה הייתה התמונה שלמה, בלא סדקים, בלא טלאים ובלא כתמים של חושך, והוא עמד צוחק מול עיניה המביטות בו בהשתאות ומתפללות שהזמן יעמוד מלכת והדמות לא תחמוק ותישמט ממנה.
בעלה קם והתרחק מעט, כאילו ניחש את המתרחש וחשש להפריע. הוא נעמד ליד המצוק, והשקיף משם אל הים ואל עדרי השיחים הכהים, המאובקים, הגולשים כעדר ירוק אל החוף. היא הוסיפה להביט בקרעי התמונה הדוהים ומתפוררים בהדרגה, ורק כשנמוגו, קמה בכבדות והתקרבה אליו.
"מה רצית לומר לי?" שאלה. "אמרת שאתה רוצה לדבר."
"שום דבר," ענה. "זה כבר לא חשוב."
"לא!" התעקשה. "אני רוצה לדעת מה רצית לומר!"
הוא חייך חיוך עגום ואמר: "את זוכרת את המורה שלנו לגיאומטריה? הוא אמר ששני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו. ואני חשבתי שבכל זאת אוכל לאחד אותם בכוח האהבה, אבל לא הצלחתי. הוא, האיש המת, ניצח אותי." והיא נשענה על חזהו ובכתה פתאום את כל הבכי שלא הצליחה לבכות ליד הקבר, ליטפה את פניו שלמדה לאהוב במשך השנים, ובין יבבה ליפחה הצליחה לומר: "לא! הוא לא ניצח! נכון ששני הקווים האלה לא יתאחדו לעולם, אבל זה לא חשוב… שני הקווים האלה כבר לא שווים בגודלם, ואתה הקו העבה עכשיו."
*
הסרט קווים מקבילים הופק על ידי חוג הטלוויזיה הקהילתית בנווה מונוסון, תסריט רותי ריכטר, בימוי יוחנן ולר, הפקה רינה מזור.שחקנים משה טימור, אפריל לבאן, גני סלע וזוהר איכהולץ
הסרט נמצא ביוטיוב, אך עקב אורכו של הסרט (20 דקות) נדרש היה לחלקו לשני סרטונים. להלן הלינק לשני החלקים: