מאז שנולד , אריה תמיד רודף אחרי במרווח של חודשיים, כך גם הגיע לגבורות בעקבותיי. ליונה שינפלד בעלה המנוח של זהבה שתבדל"א בת הדודה של וולך (הקטן והגדול) הייתה משאית וכבר בגיל צעיר אריה קבל שעורי נהיגה , יום אחד אריה על ההגה רואה במראה מכונית משטרה, נבהל הבחור ולחץ על הדוושה, ועורר את סקרנות השוטרים…..אני לא יודע מי שילם את הקנס, אבל אריה היה היחיד מבין המתגייסים שהיה לו רישיון נהגות (לא כמו בימינו אלה ,שלכל מתגייס יש רישיון בארנק) ותוך פרק זמן לא רב נעשה הנהג הקבוע של האלוף משה נצר מפקד הנחל. היו לפחות פעמיים שאלמלא עזרתו של אריה , הייתי מסתבך.
1)מההכשרה שלחו אותי לקורס ספורט בבית דראס ,שם פגשתי לראשונה את חיים פריש מבארי שלימים היינו הרבה שנים באותה יחידת מילואים.בוקר אחד בקורס התחמקנו מהתעמלות בוקר ונשארנו במטה…שלפתע נכנס לאוהל סרן אברהם וינינגר קצין הספורט של הנחל,ושאל מה אתם עושים במיטה, התשובה שלנו נשמעה חצופה לאוזניו ונקראנו אליו מייד להישפט ,ראשון נכנס ידידי חיים ויצא בלי שרוכים בנעליו ונשלח לסמן בסיד את שבילי הבסיס ,כשנכנסתי נגש "משום מקום" אריה וולך הנהג של אלוף הפיקוד משה נצר, חפן בידו את הדרגות של הסרן וינינגר על כתפיו ואמר לו : "נזיפה תספיק" וכך הודות לאריה יצאתי חופשי עם השרוכים קשורים בנעלי….
2)יותר מאוחר לפני המעבר ממעין ברוך לנחל עוז נשלחתי עם צ'מני לקורס מיכון חקלאי של הנחל,ההכנה לקורס הייתה בבית דראס במדרשת הנחל בפיקודו של יואל צימרמן מיבניאל (שלימים נעשה ידידנו) מבית דראס עברנו למדרשת רופין ל-3 חדשי קורס יחודי למחזור נחל, גרתי עם צ'מני בחדר ואלינו הצטרף אליהו מירקין ז"ל מהכשרת גבים, המ"מ שלנו היה ממושב חרות שבסביבה, ערב אחד סיירתי עם צ'מני במקשה של המושב וחזרנו עם שק אבטיחים. חיכינו לשעת לילה מאוחרת והזמנו עוד כמה מחברינו לסעודת אבטיחים נוטפי מיץ אדום ועסיסי, המ"מ הבחין שמתרחש משהו חריג בחדרנו ,הציץ מהחלון ושמע את הסיפור על האבטיחים. בשישי נשלחו כולם לחופש ורק צ'מני ואני נשלחנו לבלות את סוף השבוע במחנה פיקוד הנחל ביפו במעצר, והזכיר לנו המ"מ:תחזרו רק עם האישור של הקצין התורן שהייתם במעצר. נסענו בשישי ליפו ופגשנו את אריה וספרנו לו את הסיפור, אריה הביא אותנו אל הקצין התורן ואמר לו: אלה החברים הכי טובים שלי, אל תתעניין איפה הם מבלים את השבת וכבר עכשיו תן להם את האישור שבילו כאן במעצר – כך היה. שמחים ומרוצים נסענו לעיינות שם היה הגרעין שהתאחד איתנו להקמת נחל עוז, וביום ראשון יצאנו משם עם זיכרונות נעימים עם מי שעתידות היו להיות נשותינו הראשונות. באנו חזרה לקורס ברופין ובחיוך ערמומי הגשנו למ"מ את האישור ששהינו כל השבת ביפו במעצר.
בהזדמנות אחרת נסעתי במיניבוס עם להקת הנחל לרמת יוחנן –הם ספרו לי כי כשהם רוצים לשמוח הם הולכים לאריה וולך שמגלגל אותם בצחוקים.
איך אריה וולך הדביק ליענקלה כהן את הכינוי "יענקלה פח": יעקב כהן שהיה טר"ש אחראי גן ירק בהיאחזות ,חוץ מקריירה של חבלן בצבא פיתח קריירה עשירה בחקלאות ולאחר שמיצה את מומחיותו בנחל עוז ובשער הנגב, הצטיין בהדרכה ובפיתוח חקלאות במצריים-אבל בטרם נעשה לחקלאי מומחה בעל שם מן השורה הראשונה, היו לו קשיי הסתגלות בימים הראשונים של נחל עוז, משלוחי הירקות נשלחו לתנובה רחובות אבל התנאים והאמצעים בימים ההם לא היו כמו היום ,וקרה לפעמים שהמשלוח אותו הוביל וולך בסופרוויט הגיע לתנובה לא במצב ראוי- במקרה כזה המשלוח הועבר מתנובה לגבעת ברנר למחסן עשוי פח ששמש לצרכים אחרים . וולך היה חוזר עם המשאית ומתקרב לחניה ששעל יד חדר האוכל לידו היה חדרנו, כשסולמות המשאית דופקות ומרעישות בקצב הטלטלה על דרך העפר שנחרצה בתעלות בימי הגשם וקולו של וולך נשמע מרחוק "יענקלה היו בעיות עם המשלוח הכל הלך למחסן הפח בגבעת ברנר" בפעמים אחרות היה מקצר וצועק .."יענקלה המשלוח במחסן פח" עד שקיצר לגמרי והיה צועק מרחוק "יענקל פח" וכך נדבק ליענקלה שלא בצדק הכינוי "יענקל פח" .
לימים נחל עוז קנתה מנייה באגד- וולך היה הנהג שיצא כל בוקר מנחל עוז לתל אביב וחוזר אחה"צ מתל אביב לנחל עוז, לפני כן היינו נודדים 4 ק"מ עד צומת סעד ל"תפוס" את האוטובוס. יום אחד נסעתי עם אריה וכשעצר באחד המושבים עלתה לאוטו אישה עם ילד כבר לא כל כך קטן ושילמה רק עבור כרטיס אחד, שאל וולך מה עם הילד ? "הוא עוד לא משלם" ענתה… התבונן וולך בעיניה ושאל: "לרופא כבר הלכת עם הילד" ? "מה פתאום" הרימה האישה את קולה, "אני יודע" ? אמר לה וולך "אני רואה כבר תקופה ארוכה שהילד נשאר באותו הגיל ולא מתפתח, כדאי שייבדק…."
גייזי
ברכות לאריה ולזיוה שיזכו לרוב נחת ובריאות :