כותרת בעיתון: זעקת הניצולים.
ממצאים מבישים ומזעזעים בכל
הנוגע לטיפול בניצולי השואה על ידי המדינה.
הם איבדו יקירים ומשפחות
בכבשני הגז ובמשרפות
הם סבלו מעינויים וחרפת רעב
מידי קלגסי הצבא הגרמני הנתעב
הם לא הבחינו בין הלילה ליום
כי חייהם הפכו לגיהינום.
חיים ללא תקווה ודרך
חיים של עבודה בפרך
והעיניים שהיו בוהקות ונוצצות
הפכו והיו לכבויות ובוכיות.
והצחוק שהיה מנת חלקם
הפך לבכי על מר גורלם
הם הפכו לנשכחים בחלד
ללא לב ונשמה – רק שלד
שלד בלבוש פסים
שהתהלך בין החיים למתים
כשעל זרועם מוטבעות ספרות
כעדות וכאות לזוועה במחנות
ועל החזה הנפול עד מכאוב
הודבק לגנאי הטלאי הצהוב
וכך בין חושך לבין אור
הם המשיכו ושרדו את השכול.
וכשהגיעה לאוזניהם הבשורה
שלגביהם הייתה כבלתי נתפסת
שגרמניה הנאצית מובסת
הם עמדו צמודים לגדר התיל
וראו מקרוב את גיבורי החיל
אלה שנלחמו באויב הנאצי
בנחישות בהקרבה וללא הרהור
ושהגישו להם את מגש הכסף
של יום החופש והשחרור
הם לא רצו לחזור לאחור
לארצות מוצאם
הם לא רצו ולא יכלו
שום דבר לקחת משם.
הם אספו את עצמם
ואת מה שנותר
ופנו והלכו אל יום המחר.
הם האמינו בצדקת דרכם
שהיא דרך חזקה ומאובטחת
ותובילם ישירות לארץ המובטחת
וכך הגיעו אליה דוממים וכואבים
אך מלאי אמונה ותקווה
שאפשר לבנות בארצנו
התחלה חדשה.
הם המשיכו להיות הקול הדומם
לא להפגין ולא להתלונן.
הם המשיכו לחיות
בלי להתנתק מהעבר
עבורם שום דבר
עוד לא תם ולא נגמר.
אך לרבים נעצרה הדרך
ואחרים החלו להתייאש
רבים לא יכלו להחלים ולהתאושש
הם נדחקו לפינה ונשכחו מלב
הם נשארו גלמודים ובודדים עד כאב
הם, הגיבורים האמיתיים ללא השוואה
הם נושאי הלפיד, הם ניצולי השואה.
הם סמכו עלינו
וחיפשו הוכחה
שלא נשליכם לעת זיקנה.
ושאנו קוראים את הסטטיסטיקה
ורואים את המראות
אנחנו שואלים האם זה יכול לקרות?
איפה הכבוד? איפה התמיכה?
התשובה היא במילה אחת – אכזבה.
אכזבה על מצבם ועל דרך טיפולם
על אלו שאבדה להם דרכם.
הם לא בעלי הון ורכוש
רובם חיים כרכוש נטוש
קשה להסתכל על המראות
כשידם לא משיגה לקניית תרופות.
קולם חלוש ורפה
ורובם חיים מהיד לפה
למה צריך לעניין אותם
המצב שנוצר?
ולמה הכל בעניינם נעצר?
למה הטיפול בנושא לא יציב?
וכבר נמאס לשמוע
שזה עניין של תקציב.
הם ישובים שפופים ומבוישים
ולא שייכים לשום מודל
אך דעו לכם מקבלי ההחלטות
שזמנם הולך ואוזל.
צריך להצדיע לניצולי השואה
מבלי לעשות שום השוואה
לדאוג לא להשפיל את כבודם המרגש
שנשאר קבור תחת דם ואש
באדמת המחנות במחילות וביערות
הכבוד שנקבר עם המתים
שסלל עבור כולנו את דרך החיים.
יש לזכור שההיסטוריה
מנסה לסלף את השואה ללא רחם
אך ההיסטוריה של ניצולי השואה
חקוקה לנצח ביד ושם.
ההיסטוריה שתתגבר חיש
על כל מסלף ומכחיש
בעזרתם של ניצולי השואה
שהם עדות חיה הם אבני דרך
שיש לשמרם ולכבדם
כערך חינוכי חד כחנית
שלא ניתן
לשואה להתרחש בשנית.
לכן, מקבלי ההחלטות כבדו את
האנשים הפשוטים מהשורה
כבדו ועזרו לניצולי השואה.
פיתחו את היד והלב
המתיקו להם את החולי והכאב.
הרעיפו עליהם תמיכה ואהבה
ראו בהם את החינוך והגאווה
חבקו אותם בחום ואהבה
כדי שהם לא יצטרכו לזמזם שוב
את שיר הפרטיזנים בדממה דקה
"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה".
כתב יוסי וולך