בני משפחה יקרים, חברים יקרים,
אלבום > מרכזי הקניות בברלין
מצגת > התמונות של האלבום
האלבום הזה של מרכזי הקניות בברלין נולד בעקבות הטיול האחרון לשוורצוולד. איך זה קשור? בעקיפין זה קשור. בטיולים, הרי, עושים קניות: קצת לאכול, וקצת ללבוש וקצת להביא הביתה – בשביל זה נוסעים לטייל. לכן הטיולים, כל הטיולים, קשורים זה בזה. למרות זאת, צילומים של חנויות מהטיול לשוורצוולד לא שלחתי. לא שלא קנינו. קנינו. ולא שלתושבי פרייבורג אין מה לאכול ומה ללבוש, אדרבא, לא חסר להם דבר אבל לצלם לא היה מה. לא שלא צילמתי. צילמתי בכל זאת, אבל אף הטובות שבהן, לגניזה.
ובכן, התמונות של הטיול האחרון כבר מזמן יצאו לדרך, ואילו התמונות של הטיול לברלין, מלפני שנה, עדיין מונחות מבויישות במחשב. אמנם, את מקצת התמונות, תמונות "עצמנו" בברלין, כמסורת, שלחתי ראשונה, אך לא הוספתי. לא רק התמונות מבויישות, לא ברור לנו האם גם אנחנו צריכים להיות מבויישים – על זה שבקרנו שם. את מרבית ארצות אירופה ביקרנו פעם אחת. יש כאלו שאפילו פעם אחת לא ביקרנו, אבל הס מלהזכיר. את אותה ארץ, לעומת זאת, כבר פקדנו שלוש פעמים.
גרמניה נושא טעון וברלין –מרכז השלטון הנאצי – על אחת כמה וכמה. דור מלחמת העולם בגרמניה ניסה להתכחש ולהכחיש ולהסתיר, אבל הדור שבא אחריו דרש תשובות, ולאט לאט הופיעו בברלין מצבות ואתרי הנצחה לגורל היהודים בברלין ולשואה. אבל למה להתחיל בדבר כזה כבד. זה קשה, קשה מדי. ישנו נושא ניטרלי, נעים לעין: מרכזי הקניות של ברלין. מי לא שמע על רשת החנויות קאופהוף (Kaufhof)! מי לא שמע על הקָה-דֶה-וֶוה (KDW) בברלין (מי שלא שמע שלא יוֹדה)! ויש רבות אחרות, לא חסר. גם לי היה בהם פיצוי מה, בדמות קומת האוכל, אחרי שנגררתי ללא תוחלת, עייף ומשועמם, בין קולבי בגדים.
יש גם היסטוריה, גם לחנויות יש היסטוריה. עמוק מדי מכדי להבין הכול אבל אפילו בחפירה שטחית נתקלים ביהודים. התחלתן של חנויות הכולבו ורשתותיהן בגרמניה היא בסוף המאה ה-19, והראשונים שיישמו את הרעיון של המעבר מחנויות קטנות, שלכל אחת התמחות משלה, שבהן כל רכישה כרוכה בעמידה על המקח, לחנויות שבהן אפשר לקנות הכול ובמחירים קבועים מראש, היו יהודים. השמות המפורסמים הם משפחת טיץ (Tietz) שהקימה את רשת החנויות הרטי (Hertie = Herman Tietz), שאחד מבניה הקים את רשת הקאופהוף, משפחת וורטהיים (Wertheim) שהקימה רשת חנויות שנקראה (A. Wertheim = Abraham Wertheim), אדולף/אברהם יאנדורף (Jandorf) שהקים את ה- KDW, וגם משפחת שוקן (Schoken) של עיתון הארץ, שהייתה, בין השאר, בעלת חנויות. באותו הקשר כדאי לציין שאת גלרי-לפייט בפריז גם כן הקימו יהודים, אבל זה כבר סיפור אחר.
המפלגה הנאצית, כבר ב- 1920, כללה במצעה סעיף הקורא להלאמת כל חנויות הכולבו באמתלה של שמירת כוחו של מעמד הביניים (סעיף 16 מתוך מצע של 25 סעיפים). האמת שכנראה עמדה מאחורי זה היא אנטישמיות. חלקן של כל חנויות הכולבו בגרמניה עד תחילת המלחמה היה פחות מ-5% מכלל המסחר הקימעונאי ולכן לא סיכן, אז, את מעמד הביניים, אבל כמעט כולן היו בידי יהודים.
כשהנאצים הגיעו לשלטון, הדרגים הנמוכים במפלגה דרשו את מימוש הסעיף הזה ויזמו החרמה של כל החנויות היהודיות, אבל הדרג השולט לא מצא אפשרות לממש את הסעיף הזה. רשתות הכולבו היו חייבות סכומים גדולים לבנקים וחיסולן היה פוגע אנושות בבנקים, ומותיר אלפים רבים של משפחות עובדים ללא פרנסה. מלבד זה הנאצים רצו לשמר את רשתות השיווק כאמצעי לחלוקת מזון לאוכלוסיה בזמן המלחמה המתוכננת.
לפיכך הרשתות נשארו, אבל הוכרחו להפוך לרשתות "גרמניות". בעלי החברות היהודים הוכרחו למכור את חלקם בחברות לבעלים גרמניים, ואת זה הם נאלצו כמובן לעשות במחירים מגוחכים. הזוכים המאושרים היו, כמובן, מראשי השלטון הנאצי וממקורביו. החברות נאלצו לפטר את כל מנהליהם היהודים ואח"כ גם את כל עובדיהם היהודים, בד"כ ללא מתן פיצויים. לא עזרה למשפחת וורטהיים העשירה העובדה שרוב בניה הוטבלו לנצרות. לפי החוק הנאצי כל מי שסבו או סבתו היו יהודים נחשב ליהודי ולכן הטבלה לא הועילה. גם הרשת הגדולה ביותר בגרמניה, רשת קרשטט (Karstadt), שבעליה היו גרמנים למהדרין, נפגעה כי הייתה צריכה, גם היא, לפטר את מנהליה ועובדיה היהודים ולהחליף אותם בעובדים חסרי ניסיון אך המקורבים למלכות.
ראש משפחת טיז – הרמן טיץ, שנפטר עוד בראשית המאה, קבור בבית הקברות היהודי ויסנזיי בברלין. ראש משפחת ורטהיים – גיאורג ורטהיים, שהתנצר וסירב להגר מגרמניה, נפטר ב- 1940 וקבור בבית קברות נוצרי בברלין. משפחת שוקן היגרה בזמן מגרמניה ורובה עלתה לארץ ישראל.
רשת קאופהוף חיה וקיימת. ה- KDW שהחליף ידיים כמה פעמים, חי וקיים. רשת הרטי נפלה וקמה ולאחרונה פשטה את הרגל. אין לי מושג מה עלה בגורלה של רשת ורטהיים – פשוט התעייפתי לחקור.
התמונות שצילמתי הן ברובן מהרשתות הגדולות של ברלין ועוד קצת תמונות מפה ומשם. מתוך עשרה קבין של מחלקות, תשעה קבין נטלו מחלקות הבגדים ושאר דברי בית, ואילו אני צילמתי בייחוד את מחלקות האוכל – וכי איזה עניין יש לצלם שורות של קולבים, אפילו שהן ארוכות ובשלל צבעים.
החנויות של ברלין, אכן עניין קל ונעים להתחיל בו.
היכן נתראה בפעם הבאה טרם החלטתי. להתראות היכן שלא יהיה,
דני