נחל הארנון מעריב-1.3.56 מעריב- 2.3.56
כל חיי הייתי חובב טבע עם זיקה מיוחדת למדבריות (יהודה, בנגב ובסיני) והמים (הים, אגמים ונהרות).כסייר היה חלום ישן (שראשיתו בגיל העשרה שלי) לבקר בנחל ארנון . בתחילת 1956 החלטתי להגשים את החלום על ידי חציית ים המלח בסירת גומי מתנפחת מעודפים של מלחמת העולם השניה , קלה לאריזה ולניפוח ,בחרתי את תקופת החורף לחציית ים המלח, בגלל ההצפות המרחיקות את הבדואים מן הארנון. בערב ה 6/2/56 עזבתי את חוף עין גדי על סירת ההצלה, ניווטתי על צללית ההר העליון שבו "V"
ולחתוך לקניון , ידידי מעין גדי ראה אותי, בקשתי ממנו ליידע את רשויות הצבא במקרה שלא אחזור, הצטיידתי במזון ל 48 שעות קורנביף ושוקולד בניתי משוט ממוט של מטאטא ודיקטים- הורכב כך שזה יכול לשמש גם בתור להב או 2 משוטים נפרד. עד מהרה התברר לי שזה היה רעיון טוב; בגרסה 2 הלהב לא עבד היטב: צפיפות המים הגבוהה שמרה את סירת הגומי על פני השטח וזו נטתה לזגזג . כאשר שיניתי ל 2 משוטים נפרדים, הדבר אפשר לי לשמור על קו התקדמות ישר למדי. אחרי כ 9 שעות הגעתי בשעת שחר מוקדמת אל הדלתא של נחל הארנון על החוף המזרחי. לאחר ניקוי והסתרת הסירה, הלכתי לתוך הקניון לנוח גם ולחכות לאור היום ,ביקרתי בקניון מרשים ככל יכולתי ללכת (לא יותר מ 2-3 ק"מ), קירות תלולים ומים עמוקים , חזרתי אל החוף, ניפחתי את הסירה מהפה והתחלתי בדרכי חזרה.רוח מערבית חזקה וכמה גלים חריגים שהתפתחו במהלך היום, עשו יד אחת עם צפיפות המים למנוע מן הסירה כל אפשרות לנוע מערבה. נסחפתי אל החוף המזרחי כמה ק"מ מצפון לארנון, הייתי עייף מאוד, ספוג מי מלח עם כמה פצעים מן החיכוך של המשוטים בידיים .לאחר מנוחה ניסיתי לחזור ברגל דרומה, מזג האויר הסוער המשיך במשך כמה ימים בזמן שאני מנסה כל ערב לחתור חזרה. ביום הרביעי הייתי סחוט מדרום לארנון והחלטתי לנסות להגיע "ללשון" כדי לנסות לשחות משם לחוף המערבי. בבוקר החמישי הגעתי לקרבת ה"לשון" במצב גופני ירוד מאוד, עייף, רעב ועם פצעים מלח. הסגרתי את עצמי לחקלאים שהעבירו אותי אל הלגיון במזרעה , שם נחקרתי על ידי קצין התחנה המקומית. באותה עת הייתי בן 19 שנים וחצי ,אבל נראיתי הרבה יותר צעיר. החלטתי לספר לשובי שאני בן 17 ולמנוע מלספר שאני חייל. הכנסתי לסיפור כי הייתי תלמיד בביקור חברים בעין גדי , ובעוד חותר בסירה, התפתח מזג אויר סוער ורוח שסחפה אותי לחוף המזרחי., אני יכול לדבוק בסיפור שלי כי כל הפרטים היו נכונים לחיי 2 שנים קודם לכן. ממזרעה הועברתי לזרקא שם היתה לי ארוחה טובה ,הראשונה שלי ועוד חקירות.. אני חייב לומר שאף על פי החוקרים היו קשוחים, לא עונתי פיזית. נשארתי בכלא צבאי במשך כ 3 שבועות עד 1/3/56 המועד בו היו חילופי שבויים בשער מנדלבוים בירושלים . בישראל נשפטתי ונשלחתי בחזרה ליחידת הנחל שלי :
עם נחלאים מגרעין רביבים לנחל עוז שאיתם השתתפתי בסוף 1956 ב "מבצע קדש" .
יש הרבה לקחים שחובה ללמוד מן "הרפתקה "זאת למדתי באופן אישי:.אני רוצה להדגיש דבר אחד על התנהגות העיתונאים יכולה לסכן את החיים של אנשים בשבי: ניתן לראות כי ביום השחרור שלי (1/3/56), מעריב מיהר לפרסם בעמוד הראשון בחדשות תמונה מספרת על חזרתו של
"חייל הנח"ל", אם על ידי קצת מזל רע הסיפור הזה היה מגיע לירדנים לפני שאני הוחזרתי לישראל, לא בטוח שהייתי מסוגל לספר לכם את הסיפור הזה היום. .
ברזיל, אפריל 2000
אברהם שפיץ