אני בין אילו שזוכר את שוש ז״ל בצעירותה, את יופיה הבילתי רגיל משאת נפשם של כל הגברים טרום המדינה. את חוכמתה, את מסירותה ואהבתה הבילתי מתפשרת למשפחה. אני זוכר את שוש ז״ל כחיילת הנמצאת בשורה הראשונה של הלוחמים במלחמת העצמאות, אני זוכר את שוש ז״ל רוקדת באירועים שנערכו בקרית-חיים, אני זוכר את טכס נישואיה לאליעזר ז״ל בחצר הבית ברחוב ״דלת״ בק״ח.בשבילי היא הייתה כאחות בכורה, הנמצאת מעל כולנו ומנחה אותנו לכוון בו אנו צריכים לצעוד (גורדוניה, והתנועה המאוחדת) בחיינו הבוגרים. להורי ז״ל שוש היתה כאחות, היתה מבקרת אותם, מצלצלת אליהם ודורשת בשלומם, אימי ז״ל אהבה את שוש ז״ל והעריצה אותה על אומץ ליבה כאשר קשתה לשאת ברחמה את הוולד, זכורני את השמחה שאחזה בה כאשר הודיע לי על הולדתו של אמיר יבל״א.
לפני כ 13 שנים התארחו שוש ו אליעזר ז״ל בבתינו במיאמי, זו הייתה הזדמנות לתת בחזרה לזוג המקסים הזה את האהבה לה זכיתי מהם בהיותי ילד. כאשר ביקרתי אותם בתחילת הדרך כאשר גרו בבית דודתי האגדית ״דורי״ זצ״ל ונהנה מהכנסת האורחים, האוכל המפורסם, החום והאהבה, זכות רכיבה על האופניים של משפחת גרומן, הורי לא יכלו לקנות לי אופניים בגלל מצב כלכלי קשה, ולצאת עם ה ״חברה״ בלי אופניים באותה תקופה היה זה אות קלון. כל כך הרבה זכרונות נפלאים. וקצרה היריעה מלספר את הסיפור המופלא של ה״הגדה לבית גרומן״
לאמיר וטל, ולכל המשפחה נחומי הכנים.
פיני.