לפני שנים אחדות, החל עודד שולח אלי דואר אלקטרוני ובו מצגות יפיפיות. כמובן שביקש את הסכמתי לכך, וברור שהסכמתי. הוא הציף אותי בתמונות נפלאות מכל קצווי עולם, בסיפורים קצרים ומרתקים, בסקירות מוזיאונים, במופעי אמנות, בשיחות על ספרות ושירה ועוד כהנה וכהנה. וניכר שהוא עושה זאת בהנאה. זו הייתה פגישה מחודשת עם עודד. היכרותנו החלה עוד בגיל הגן. כפר אתא הייתה יישוב קטן לצידו של בית החרושת "אתא", ובו מעט ילדים ובית ספר אחד שצמח עימנו הילדים. שמונה שנים למדנו יחד בכיתה בת 13 תלמידים (ממש כיתה צפופה). עם תום שמונה השנים נפרדו דרכינו.
הפגישה המחודשת הייתה כבר אחרי שנים רבות בהן כל אחד מאיתנו הגשים ערכים ועשה לביתו: ילדים ונכדים וגם הגשמה אישית.מפגשי גרעין "נחשול" שנערכו בערך אחת לשנה, החזירו את עודד לתודעתי וענייני. בחיוניות הרבה והדאגה לכינוס כולנו, ולא חשוב היכן היינו, היו בודאי בתחילה משימה לא קלה: חיפוש כתובות, מציאת מקום מתאים, בניית תכנית למפגש וכו'. ביכולתו ובנכונותו לעזור נפגשתי כשהייתי זקוקה לתמונות ומסמכים על תולדות הכפר. בחפץ לב אסף למעני את החומר הנדרש ואף הוסיף עוד…עודד הרבה להזמינני לבקר במוזיאון המקומי, בו היה פעיל, ולא הסתייע בידי – וחבל. ואז, יום אחד פסקו המיילים שלו להגיע אלי. דממה.
"עודד, איפה אתה?… " קיבלתי תשובה מרעייתו, רבקה, כי הוא בבית חולים נאבק על חייו. התקשיתי להאמין כי לא יוכל למחלתו, כי על פי דרכו לא וויתר. המחלה נצחה אותו.
וכמאמר חז"ל: חבל על דאבדין ולא משתכחין.
יהי זכרו ברוך.
חניתה
3.11.11