גם החברה בישראל, פיתחה דגם חתונה המונית. אפילו החברה הקיבוצית והמושבית הערכית, יישרה קו, עם המעמד הבינוני העירוני ויצאה מעבר לגדר הישוב לאתרי חגיגות, לחתונות פאר המוניות. ההמון הפך ליעד אליו יש להגיע, עם מספר גבוה ככל שניתן של "אנשים חשובים" שיכבדו אותו בנוכחותם, בתקווה שיהיה גדול יותר מזה שהיה לחבר ולשכן. כתשובה לביקוש זה קמה תעשיה שלמה של "גני חגיגות", המתפרשת על פני הארץ, עם מגוון ענק של עיצובים, בצמחים, מבנים, ושאר אבזרי ראווה. במקביל קמה רשת הסעדות, המציעות ארוחות בכל הרמה, תזמורות ככל שנרצה לצד, רשת תופרות שמלות כלה, והכל לשימוש של יום אחד בלבד בחיים. הפאר והיוקרה מושגים ביחס ישר לממדי ההון המושקע.הזמן אינו עוצר את ההתפתחות, והתופעה מתרחבת ומתפרשת בקביעות וכמובן שמחירה מאמיר, בחלוף הזמן. זה מתאפשר, כי מגישים כמתנה המחאת כסף שהזוג צובר למימוש משאלותיו. נוצרה מוסכמה שהאורחים "נותנים במתנה" המחאה שערכה הנקוב מכסה את עלות האירוח. כולם נוהגים כך בטבעיות, "כי בחגיגה שלי המארחים ינהגו גם כן כך…". איש תמים שיביא חפץ כלשהו כמתנה יתקבל באכזבה, כאדם המתנהג שלא כשורה, שיש אולי לסלוח לו כי אינו מכיר את נימוסי החברה היסודיים כיום.בדרך זו מכסים האורחים את הוצאות האירוע, ולמארחים נותר אך לדאוג ביצירתיות לחוש הראיה, חוש הטעם, חוש השמיעה ולהציע להם מנעמים של פאר. הגעתי להכרה ולדעתי הגיע הזמן להבהיר, כי חתונה איננה הצגה. בניגוד ל"סדר פסח" ו"בר מצווה" בהם מתכנסת המשפחה לדורותיה, סביב ראשה, שבנוסף לטקס, יש הגדה ב"סדר פסח", שהיא תכנית עשירה במלל, בטקסים ובשירה. אפילו חגיגת בר מצווה שבעיני כל היא נחותה בהרבה מחתונה, כוללת הפטרה ודרשה אישית של העולה ל"מצוות", שזו יצירה תרבותית של בן הדור הצעיר המצטרף לעם. לעומתם החתונה היא טקס זעיר, שאין בו הפתעות. "התכנית" תקנית. דקות מספר של חופה, בה הכלה והחתן כבובות מאובנות המשמיעות את ההצהרה התקנית של "הרי את". עם תפילה קצרצרה תקנית, לה מוסיף הרבי דברי מוסר "אישיים", אף שהוא רחוק מלהכיר את הנפשות הפועלות. רק לעתים נדירות יש בחתונות אלה משהו נוסף אמנותי כובש לב. כרגיל, אנו מורגלים להתפעל מגודל המון האורחים, טעם הקישוט, עוצמת הנגינה והריקודים. דברים המוניים שלא משאירים כל חווייה ייחודית אישית. חייבים להגיע למסקנה שזו "רוב מהומה יוקרתית על מאומה". כל אחד ממאות האורחים בחתונות כיום, מכיר רק בודדים מהמוזמנים, אותם דואגים המארגנים להושיב בשולחן לידו… כל האחרים, כמעט כולם, זרים לו. ההורים בעלי השמחה יכול להקדיש רק רגעים בודדים לכל אורח. רגעים בהם יפגין את אושרו לעבר האורח, שבא להזדהות. אך כל זה איננו מפיג את השיעמום הגדול, בחגיגה התקנית הממוסחרת הממוחזרת, בה צופים ללא מעורבות.טוב! "מפצים" אותנו במתאבנים, ארוחה, קינוח ושתייה כדת, אך כזכור "שילמנו" זאת מכיסנו, מבלי לדעת למה לצפות. הקשר בין האוכל לחתונה אינו מספיק. לכן יש בעלי שמחה חרוצים העוברים עם צלם מקצועי, ונעצרים לרגע ליד כל אורח כדי לשבץ במרבד הנצח צילום משותף עם הזוג הצעיר ו/או עם הוריו, אותו ישלחו יחד עם מכתב התודה למזכרת. רק חלק קטן מהאורחים רוקד בעיקר הצעירים. האם לא עדיפה מסיבת חתונה עם כמה עשרות מבני המשפחה וחברים קרובים בלבד?!הצעירים ובייחוד הצעירות, התרגלו שבחתונה הבת היא מלכה ליום אחד, אך זאת מוסכמה מפוקפקת אופנתית שניתן להיפרד ממנה.האורחים של ימינו הרוצים להזדהות עם הזוג והחתונה, יגיעו ב"שבעת ימי המשתה" או בחודש שלאחר החופה, בדומה לנוהג "השבעה" בעת אבל. אורחים אלה יבואו אל בני הזוג הצעיר בביתם החדש, או אל הוריהם, לביקור אישי, שיקבל משמעות גדולה בהרבה בפגישה פנים אל פנים. שם האורח יציג את עצמו ויביע אישית את השתתפותו בשמחת החתונה עם הזוג הצעיר ו/או ההורים. זה אפשרי. יש לשים קץ לחתונות המוניות אלה, שאין להן כל שחר במציאותנו. אך כנראה, עוד חזון למועד, עד שיגיע ואם יגיע… כי בעלי האולמות, גני הארועים, חברות ההסעדה, תזמורות המנגנים, ומתפרות שמלות הכלה, ימשיכו בינתיים תוך לגלוג להיסחפות שלנו, לחוג חגיגה ללא הפסקה כל הדרך אל הבנק.