היה הייתה התנדבות מאת משה ברק/ גבת
כינוס המתנדבים העולמי שנערך לחג "מאה שנות הקיבוץ", נראה כאירוע ציורי ששימח את המשתתפים בטיול בארץ ובמסיבה בצרעה וגם כחלק מטיפוח הקשר לעולם. כל הכבוד למארגנים. "עשינו זאת". אך בראיה שלאחר מעשה, זה נראה שעשועון זניח. גם אם היו אלף איש, הרי זה חלקיק שולי בתנועה שנמשכה כ-40 שנה, והקיפה לפחות 200.000 איש. עשו חשבון…! עלינו להזכיר, כי ה"מתנדבים" באו בתחילה כבעלי הכרה, שרצו מכל הלב לעזור לקיבוץ השיתופי, ולמדינה היהודית שקיומה היה בסכנה. היו אלה סטודנטים בארצות המערב, שרצו לבלות כך את החופש הגדול. הקיבוצים התלהבו מכך והציבו לקבוצות מטפלות מסורות, ומקשרים רחבי אופקים שהעבירו את המסר הקיבוצי. עד סוף שנות ה-60 רוו המתנדבים נחת, ושבו הביתה נפעמים מהחוויה הנפשית בקיבוץ. כסטודנטים התאמצו, להאריך את משך תענוג השהות בקיבוץ. אך אז עשתה לה השמועה כנפיים, אגדה מציאותית. ככזו החלה לסחוף פריירים למיניהם, שרצו חופש מהמשפחה, הלימודים והעבודה השגרתית. כך עלה בהדרגה מספרם של בני נוער, לאלפים רבים. מסגרת החופש הגדול נפרצה. "מתנדבים" שהו חודשים, חצי שנה ואף שנה ויותר. רכזי המשק הקיבוצי, גילו שהשהות בקיבוץ כ"מתנדב" נעימה לבני הנוער המערבי, אך בה במידה היתה נוחה לקיבוצים. הם דחפו את התנועה להקים מחלקה ארצית עם כמה עובדים לארגון אספקת חומר אנושי תוך הבטחת המגבלות הרשמיות של ביטוח והגנה בפני תביעות. רכזי המשק, עשו הכול לקבל עוד ועוד חבורות כאלה, כפתרון נפלא וזול לעבודה ההמונית והעונתית בחקלאות. במיוחד במשקים ה"אידיאליסטים", שנמנעו בכל תוקף מלהעסיק עבודה שכירה. זה היה כדאי כי חבורות אלה הסתפקו בדיור זול סגפני שקיבלו ובאוכל בחדר האוכל, כשהטיפול בהם היה מזערי, מפגש רוחני זניח של טיול אחד בחודש. משני הצדדים לא היה כבר ענין בקשר רעיוני-רוחני. השיח והשיג איתם, הפך לחשבונאות של "קח ותן" – שכללה גם "כסף כיס", ביחסי עובד מעביד.כך הפכה "ההתנדבות" לרכיב קבוע ב"לוח העבודה". התארכות השהות אפשרה למתנדבים "הותיקים" להתנסות בהווי הקיבוץ ולנצל את יתרונותיו להנאתם. נוצר הווי של חובת עבודה מזערית ככל האפשר, לקיום בקיבוץ, לצד חיי חברה של אוכל שתיה מסיבות ריקודים ומין. העניין הרעיוני בחזון הקיבוץ והמדינה היהודית הצטמצם.
לזה נוספה גם תרומת צעירי הקיבוץ. בתחילה, כאשר המתנדבים שהו רק חודש חודשיים, היו מפגשים רעיוניים של קשר בין עמים, שיפור האנגלית, ראשית ריקודים סלוניים. אך כשהשהות התארכה, והעניין הרעיוני נזנח, הפך הקשר החברתי ליעד משמעותי גם לבני הקיבוץ.ריקודים סלוניים היו עדין נדירים בקיבוץ בשנות ה-60. במידה שהיו, עברו ב"התאפקות", שהתחייבה מכך שבנות הזוג הן חברות הילדות. המתנדבות שהיו רחוקות מבית הוריהן, היו חופשיות בהרבה והפכו ליעדם הקסום של רווקי הקיבוץ, לריקוד צמוד ולסטוץ. כך הפכה חבורת המתנדבים לרכיב קבוע של חברת צעירי הקיבוץ. לפתע היו להם בנות זוג לריקודים סלוניים, צמודים מרגשים.לא צפינו אז את עוצמת ההשפעה על ילדינו. כקיבוץ גדול בן שמונה מאות הנפשות, נראתה קבוצה בת 40-20 מתנדבים בגילאי העשרים, כשולית. אך טעינו בכך, כי המתנדבים היוו כמחצית מן הצעירים בקיבוץ. ואם היינו מחשבים רק את בני הקיבוץ הרווקים, הפנויים לבילויים חברתיים, הרי שמספר המתנדבים היה לעתים אף גדול יותר מזה של רווקי המשק. ברוב הקיבוצים המונים עד חמש מאות נפש, היה המצב חמור בהרבה. חבורת עשרות המתנדבים קבעה שם למעשה את ההווי החברתי והתרבותי. "הבילוי" עם המתנדבות היה אגדה שהתממשה. כל בן בצבא ויוצא צבא כגבר, ראה את עצמו מחויב לעבור התנסות זו. התוצאות ידועות. הרפתקאות אהבים קצרות עם או בלי ביקור בחו"ל. בכל קיבוץ נוצרו גם לא מעט קשרי נישואין, של בני קיבוץ עם מתנדבות, שלא הייתה להם שפה משותפת זולת אנגלית עילגת – השפה הזרה של שניהם, והיו ללא מכנה משותף, מעבר ליחסי האישות. חלק גדול מהזוגות התפרקו, מיעוטם אף עברו לארצות הנכר של בן הזוג, שם נמוגה כל זהותו הלאומית ולעתים גם הדתית של בן הזוג הקיבוצי. "המתנדבים" בשנות ה-70 וה-80 היו כבר סתם חבורות מקריות, חסרות תרבות ועיסוק תרבותי, וללא רוח התנדבות של אמת. לתנועת דמוית התנדבות זו, הייתה השפעה עצומה על אמונת הבנים בדרך הקיבוצית. צעירינו פגשו דגם זוהר של "העולם הגדול" שלא זקוק לתכנים רוחניים, ומלמד שאפשר גם סתם "לעשות חיים" בלעדיהם. קשרים אלה החלישו את הכמיהה לחיי משפחה כדרך מלך כבוגרים. אט אט אימצו את החלופה המערבית של השוטטות הסהרורית בת השנים בכל ארצות תבל, בדרך לקץ עידן המשפחה או לפחות דחיית הקמתה לגיל שלושים ואילך.בכך עזרו גם לניוון חיי התרבות בחברה הקיבוצית. בלא כוונה יצרו המתנדבים את הדפוסים לקליטת עובדי העולם השלישי, לקיבוץ עם עבודה שכירה זולה. המתנדבים באו לעזור אך למעשה, השפיעו בכיוון ההפוך עזרו לדלל את קשר הבנים לארץ ולקיבוץ. בכך תרמו לא מעט להתהוות "הקיבוץ המופרט", החותר להיות כמו כל ישוב בעולם. תודה לכם המתנדבים. הייתה לנו פגישה יפהפיה. תרמתם רבות, לחיינו במאה ה-20, וכנראה הייתם גם גורם מאיץ לדמותו החדשה של הקיבוץ במאה ה-21 .