מוקדש בהוקרה לשחר גרינשפן
שנפגעה קשה בתאונת דרכים.
זו הייתה התחלה
של יום חלום
כששחר רצתה
להספיק בו המון.
היא יצאה את הבית
בשמחה ומורל
ויצאה למפגש
בגורל האכזר.
היא לא צפתה
את הבאות
היא פשוט יצאה
לשחק לבלות
ולפגוש חברות
כדי לברר ולבדוק
האם צריך לתת עזרה
בהכנות לחגיגת הבת מצווה
ששחר אמורה הייתה לחגוג
בתוך כמה ימים
אך חלומה התנפץ
והתרסק לרסיסים.
זה קרה,
שהיא אמורה הייתה
לחצות את הפינה
כשהיא עמדה בנחת
על אי התנועה
כולה זוהרת
ומרוצה בהחלט
וכל תנועותיה
כרקדנית בלט
היא עמדה שם
בעיניים עצומות
כשהיא רוקמת חלומות
על תוכניות והעתיד
מה הוא צופן לה
ומה לה יגיד?
האם היא תהיה
גננת או רופאה
מתי גם היא
תקים משפחה?
האם היא תוכל
לחוות את האור
האם היא תאהב
את המרחב והדרור.
אבל החשוב
באותו הרגע היה
להתעורר מהחלום
ומכל האימה
ולשוב הביתה
בריאה ושלימה.
ואז, התרחש
האיום והנורא
כשחר עומדת
על אי התנועה
וממתינה
מתוך מתיקות וכייף
שהאדום לירוק יתחלף.
ואז תוך שנייה
התרחשה התאונה
ואחר כך השתררה
דממה עמוקה.
דממה עצורה באיפוק
שהותירה את שחר
במצב של שיתוק.
וכל עולמה,
הצעיר,
היפה,
המאושר,
והמקסים,
זקוק עתה,
לתפילות וניסים.
לתפילות של כוח והוד
ולתמיכה ועזרה
של עוד ועוד
כדי שתוכל
להמשיך ולשרוד.
ונקווה ונצפה
שאכן כך זה יקרה
ששחר תתאושש
ותצא למרחב
ותעשה את אשר
תרצה ותאהב
ומצבה יהיה
איתן ומאושש
ועבורה זה יהיה
שחר של יום חדש.
כתב יוסי וולך
11.3.2011