אסון בכרמל
דווקא בחנוכה
בחג האור
התחיל הכרמל
לגעוש ולבעור.
דווקא בחנוכה
חג המכבים
נהפך לחגם העצוב
של המחלצים והכבאים .
דווקא בחנוכה
בנס שמונת הימים
אנחנו מתפללים
לנס מיוחד
ש"האור" לא ימשיך
ולו ליום אחד.
במקום שנשיר
"מי ימלל גבורות ישראל"
נתפלל ונרכין ראש
שכך נספו גיבורים
באש האורן והברוש.
ועם ישראל גאה ובוכה
כי "מי שמציל נפש אחת
כאילו מציל עולם מלא".
ולכן אין צורך להתפלא
שהם אימצו אל ליבם
את הפסוק מפרקי אבות
כשהם ראו את הכרמל
עולה בלהבות.
הם יצאו למשימה
וקולם נדם.
הם יצאו למשימה
להציל בני אדם.
והכל לא לשם כבוד
ולא לקבלת גמל
ועבור כולנו
הם יישארו סמל.
סמל של חנוכייה בוכייה
ונרות כבויים.
סמל של משפחות בוכיות
על אובדן יקירים.
סמל של חיים ותקוות
שעלו באש ובלהבות.
סמל של הערכה,
סמל של יציאה למערכה,
סמל של מכבים
שהפכו לכבאים.
סמל של עמידת מעטים
מול העשן והאש
בגבורה עילאית
ומבלי להתייאש.
סמל שיהיה צמוד לחזה
ושלא ישכיח מלבנו
את האסון וה"מחזה".
ושהכל יסתיים
והאש תמוגר
יישאר זכרונם
חקוק שם בהר.
ובפסגת ההר
בנקודת השיא
יתנוסס לזכרם הפסוק הייחודי
"אם אש-כחך ירושלים תשכח ימיני"
כתב יוסי וולך
4.12.2010