אריק כץ-פגישה בחוף קרית חיים
בבוקרו של יום שלישי השבוע, 19.10.2010 זכיתי לחוויה מרטיטה ומרגשת, בעת שנפגשתי ב"חוף נאות" בקריה, בקפה "בלנגה",
עם חברי ילדות, מטיפת חלב, הגן, בי"ס יסודי, תיכון והצבא, את חלקם לא ראיתי שנים רבות מאוד !
הפגישה נקבעה בעקבות יוזמה של אורי לייטנר, שארגן שיחת טלפון בין לימור משה, בתו הבכורה של שלום (שולם) רביב (רנר) ז"ל, -שכני מקריית חשמל, כניסה 4, קומה 4. דלת ממול-
וביני, לאחר שהביעה בפניו את רצונה להיפגש עמי (הייתי מורה שלה לכדורסל ומדריך פדגוגי בסמינר למורי החינוך הגופני ב"אוהלו", בסוף שנות ה-70) ועם חברים נוספים ולשמוע קצת "חברים מספרים על אבא"…
לפגישה הגיעו רן (חמול) קם, יעקב רפפורט, אריה (הולנזי) שחר (מורגנשטיין), אורי לייטנר, לימור משה, גיורא פישר, ראובן ברוג, גידי בר (שליווה את שולם במסעו האחרון לפיליפינים
לצורך השתלת כליה והיה צמוד למיטתו בביה"ח במנילה במשך 17 יום)) ומאוחר יותר הצטרפו קטיה קם, אהובה פרידמן (אלמנתו של זמיר ז"ל) ועוד מספר נשים חטובות בגיל העמידה, המתעמלות, צועדות ורצות,
בחוף המקסים ובמתקני הספורט המותקנים בו. בנוסף, השתתפו במפגש חברים נוספים (אלי גבר) מיושביו הקבועים של "הפרלמנט של בלנגה", שלא הכרתים קודם.
גיורא שמי מכפר-עזה, התנצל על שנבצר ממנו להגיע, אבל העביר ללימור כמה סיפורי עלילה מרתקים על אבא…(על האומגה מגג הבניין בקרית חשמל, ששולם התקין והיחיד שגלש בה לקרקע…השאר פחדו.)
כמו כן התנצלו עוד כמה בנות מקרית חשמל. (בלה שכטר, רוחה וולך, עדינה הרשקוביץ)
בעת המפגש, שוחחנו בטלפון, בשיחת ועידה, עם עוד שתי בנות קריית חשמל, דבורה נהרי, אלמנתו של מרדכי (פופקה) דונייץ-נהרי ז"ל, שופט הכדורסל המיתולוגי ועם אחותה ה"צעירה", חנה ספיר- קוצר, שהייתה בתקופתה, הקצינה הבכירה ביותר במשטרת ישראל ולימים העוזרת הבכירה של שרת העבודה והרווחה, אורה נמיר.
כשבפינו נימוחים המטעמים והמעדנים ממטבחה של לימור ומקונדיטורית "שמו", השכן שלה, "הפלגנו", במשך יותר משלוש שעות, בסיפורים על תולדותיו ועלילותיו של שולם, מפקד הבנדה בחבק"ח, שאף הגיע לביתו של הנשיא דאז, בירושלים, יצחק נבון, במפגש פתוח לציבור ובו הוקראו אחדים משיריו, אותם פרסם בחמשת ספרי השירה שכתב, במהלך חייו.
בעת אחרת ובבוא הזמן, יפורסמו הסיפורים על שולם, שבחלקם סופרו כבר בעבר בהזדמנויות שונות ובחלקם נשמעו לראשונה…
חוויה נוספת חוויתי, בפגישתי עם אהובה פרידמן, אותה לא ראיתי עשרות שנים וסיפרתי לה על מגורי עם זמיר ז"ל, באוהל אחד, בשל"ת המוקדם, לפני הצבא, בקבוץ יזרעאל בשנת 1955 ובמיוחד
על החוויה הקשה והטראומטית שעברנו יחד, עת ברחנו בשבת אחת, בהיותנו טירונים בנח"ל, ממחנה 80 ונתפסנו ע"י המ"פ, שדבר תכנון הבריחה גונב לאוזנו והוא יצא נוהג במשאית משערי הבסיס, אותה עצרנו טרמפ, בדרכנו המיועדת לקריית חיים…
הפנטזיות שלנו הסתיימו בחדר המעצר, ליד ה-ש.ג. ובמקום להתפנק אצל אימא ולבלות עם החברה… פקדו עלינו לרוץ את מסלול המכשולים, שנחשב בזמנו לקשה ביותר בצה"ל, 18 פעמים ברצף…ואח"כ, להתגלגל בכביש היורד ממעלה הבסיס ועד לשער הכניסה, פעמים רבות, כשהרובה ב"טול" בין הרגליים…
הסדרה הקרובה, אליה היינו אמורים לצאת למחרת, "שיחררה" אותנו ממשפט וממעצר ממושך. אבל, בכל ימי הסדרה ובכל הפסקה שהיא, ללא יוצא מהכלל, נקראנו למ"פ ובעת בה חברינו נחו, שתו, אכלו ואגרו כוחות להמשך,
"כץ ופרידמן" נקראו למ"פ ועסקו ב"שכב-קום-פול-זחל" לפקודותיו…
בהמשך, במקום אחר, ב"חוף נאות", פגשנו חמול ואני, את חברינו הטובים, יונה (ייני) לבינסון ואת דרור שניידר, אותו לא פגשתי כ-54 שנים…
ייני, נשאר חייכן, עם תלתלים לבנים בשפע ודרור, גמלאי "רפאל", נשאר עם התסרוקת כמו פעם והבלורית שלא משה, ונהנה מ"מקום עבודתו החדש", ב-18 השנים האחרונות, הוא "חוף נאות"…
איתם ישבנו, נהנינו, העלינו זיכרונות -ושאפנו את עשן הנרגילה,של ייני, בארומה של תפוחים, – עוד כשעתיים וחצי…
אחה"צ, חזרתי לביתי בעפולה, בתובנה שמלווה אותי בשנים האחרונות וקבלה חיזוק נוסף: שאין כמו חברי ילדות…
אריק כץ.