בני קריית חיים אבלים על מותה של רותי אבידור { שפיגל }, בת קריית חיים ממייסדות יודפת ,הישוב השכטריסטי שבגוש שגב {משגב}, חלוצה ויוזמת . אנו משתתפים בצערה של אחותה , חברתנו הדרה שפיגל -עמנואל , ובצער כל בני המשפחה.
דבריו של בנה גיורא.
דבריו של האלוף { בדימוס}, מפקד חיל הים, דוד בן בסט , בנה של חנה ,בת דודתה של רותי .
העברה מ"קול הלב "תל אביב. שנת 2011. ראיון עם רותי אבידור , יוזמת ומבצעת האירוח הכפרי בגוש שגב.{ משגב}.
דברי הבן גיורא על קבר אימו
אשתדל לומר דברים שלא נשמעים כהספד כי אם ברכת הדרך.
ראומי אגמור אמר לי אתמול ציטוט יפה של רחל, וסליחה אם אני לא מדייק: "המוות הוא כמו גשם, גם כשהוא בא בעתו- הוא מפתיע. "תיאור די מדויק של התחושה של כולנו בימים האחרונים, שעל אף שאמא הגיע לשיבה טובה וחייתה חיים מלאים במלוא מובן המילה, והפרידה מהגוף זה תהליך שנמשך כבר כמה שנים, עבורנו ילדיה, נכדיה וניניה ונראה שגם עבור אנשים רבים אחרים היא דמות ואפילו ניתן לומר "מוסד" שתמיד הייתה ובתודעה שלנו גם תמיד תהיה.אמנו רותי אבידור לבית שפיגל, היא בתם של אסתר ויוסף ואחותה הקטנה של הדרה שתיבדל לחיים ארוכים, לצערנו לא יכלה להגיע לכאן היום, אך נמצאת אתנו בכל רגע ורגע.
אמא נולדה בקריית חיים בשנת 1940, הילדות בקריית חיים, ההוואי של התקופה, תנועת הנוער בתקופה שבה אידיאלים לא היו מילה גסה, כי אם דרך חיים, הייתה חלק מאוד משמעותי עבורה. אמה, סבתא אסתר ז"ל, תיארה אותה כנערה מורדת, אולי משום שהיא הלכה בעקבות הקול הפנימי שלה יותר מהמקובל בתקופתה. הקול הזה הוביל אותה לקבוצה שנאספה סביב ד"ר יוסף שכטר, הקימה את גרעין "יובל " ואחר כך את יודפת. פרק חיים שהפך להיות המשמעותי בחייה, כאן הכירה את יורם, אבינו, וכאן הקימו את ביתם ומשפחתם ועד מותה הייתה מעורבת בכל דבר ועניין שקורה כאן, סקרנית, דעתנית ומחוברת מאוד לכל אדם שפגשה.
לאמא יש עניין מיוחד באנשים, היא גילתה עניין בכל אדם שפגשה, בין אם זו פגישה קצרצרה עם אדם לא מוכר, שומר אקראי בקניון או נציג מכירות טלפוני, ובין אם אלה אנשים שהיו אתה בקשר שנים רבות, חברים ביודפת, בקבוצות, או בסביבה. היא התעניינה וזכרה פרטי פרטים ובעיקר, כך נדמה לי, התעניינה לגלות את המיוחד ואת נקודת העניין של כל אדם ולמצוא עניין משותף. כולנו ידענו שללכת עם אמא לאיזשהו מקום זה אומר להיות שותפים למפגשים אנושיים יוצאים מן הכלל, שגם דרשו, יש להודות, סבלנות רבה.
עוד לפני העלייה לקרקע ליודפת גילתה אמא את אוכלוסיית המקום, היא יצרה קשרים מיוחדים עם השכנים הבדואים מבני ערב אל חג'יראת והכפרים הערביים שבסביבה, קשרים שהפכו להיות קשרי הערכה הדדית וחברות וכעבור שנים גם חלק מעיסוקה כשהגתה והוציאה לפועל מיזמי תיירות שהמשותף לכולם הוא ההיכרות האישית והמרקם האנושי.הבית שלנו היה תמיד מלא תנועה ואנשים שהגיעו לבקר ואמא מצאה עבור כל אחד זמן לקפה, ארוחה ושיחה שמעולם לא הסתיימה והיה ברור שחייבים להמשיך, או כפי שנהגה לומר "המשך יבוא.."
עד הרגע האחרון אחזה ברשת קשרים אנושית שטוותה במשך השנים, ושמרה עליה במפגשים אישיים ובשיחות טלפון שהגיעו ממש לרמה של אמנות מיוחדת עם חדות מחשבה וזיכרון יוצאים מו הכלל.אני חושב שהדבר המרכזי שהנחילה לנו, בניה ומשפחתה זה לראות את המהותי, ה"עולם ומלואו" שבכל אדם באשר הוא.אמא הייתה הלב הפועם של המשפחה, עם קשר מיוחד לבישול מקורי, אינטואיטיבי ומלא השראה, ארוחות על המגש, מלאכות יד ואמנות שעדיין שזורים במשפחה לדורותיה. המשפחה הפכה באופן טבעי להיות המרכז של חייה ולב העניין עבורה. ביומה האחרון ישבתי עם אבישי, דניאלה ואהרוני בשולחן המפורסם, שבמטבחה, עמוס הניירות, העיתונים הספרים, הצנצנות והצלחות, עיניה נעצמות בחוסר כוח והנה נכנסו הנינות אחינועם ואדר ופתאום אורו עיניה והיא כאילו חזרה לעניינים, חייכה אליהן ונופפה לעומתן בידיה. כמה שעות אחר כך הלל עזר לה לעלות לאמבולנס טיפול נמרץ כשהיא צלולה ומשוחחת עם הצוות הרפואי, ורגע לפני שהדלת נסגרה היא אמרה להלל: לבית החולים כבר לא אגיע. וכך אכן היה.אנחנו רוצים לומר תודה ענקית לכל האנשים, הרופאים, המטפלים, החברים, הקרובים והרחוקים, השכנים שליוו את אמא, עזרו ועטפו אותה באהבה בשנים האחרונות וללא ספק האריכו את ימיה, משום שאמא אהבה את החיים וחיה כל רגע ורגע. ותודה חמה ומיוחדת לג'יני, המלאך השומר והמלווה שלה בשנים האלה שכרכה בה את גורלה והצליחה לראות ולעשות מעבר למילים, למסכות ולהגנות, הקשר שנוצר ביניהן והלך והתהדק בזכות המסירות האינסופית אחת לשנייה והפך לקרבה מיוחדת שלא ניתן לתאר במילים.אמא אהבה מאוד לכתוב, המילים היו לה אבני משחק ומעין חידה אינסופית שהיא עומלת על פתרונה באמצעות צירופי מילים, מטבעות לשון והקשרים, הברכות שלה היו חלק מהרבה אירועים ביודפת והיא כתבה גם אינסוף שירים למגירה שטפטופים מהם התפרסמו פה ושם.
לסיום אקרא שיר קצר שכתבה ותודה לאסנת שהעלתה ושלחה אלינו:
טִפְטוּף מֵרֶגַע מייחד
אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בָּכֶם, יְמוֹת חַיַּי.
מְבִינָה שֶׁתַּמְשִׁיכוּ הָלְאָה,
גַּם בִּלְעָדִי
וְגַם שֶׁאֵין טַעַם להילחם
עַל שֶׁלֹּא אַמְשִׁיךְ יַחַד אִתְּכֶם.
רַק בְּמָה שֶׁהָיִיתִי מעניינת,-
לָחוּשׁ חַיִּים שֶׁל מַמָּשׁ
בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵחָדָשׁ
יהי זכרך ברוך.
השכטריסטים
העברה מויקיפדיה.
הרב , הפילוסוף המורה והמחנך יוסף שכטר { 1901-1994}
בהיותו מורה מן המניין בבית-הספר הריאלי בחיפה, החלו להימשך אחריו תלמידים, שדבריו החודרים על החינוך לערכים ועל ערכי היהדות מצאו מסילות ללבותיהם. אותם תלמידים היו מצטרפים אליו לשיחות נוקבות בשעת ההפסקות ולאחר הלימודים, וכן בחוגים שנוצרו ביוזמתו וביוזמתם, בבית-הספר ובביתו אחר-הצהריים, ונסתיימו בשעות הלילה המאוחרות. בפגישות אלה נתלבנו תדירות ערכי האדם והיהדות. אותם תלמידים מעולים שהתגבשו סביב ד"ר שכטר בתחילת שנות החמישים החליטו להתעמק בתפיסות ובדרכים שקיבלו ממנו ולהופכן לאורח חיים. הללו, שנתכנו על שמו בשם "שכטריסטים", התגייסו לנח"ל, עברו גלגולים שונים, עד שבשנת תש"ך (1960) עלו על הקרקע בלב הגליל המרכזי, ביודפת. יודפת היה היישוב היהודי הראשון באותו חבל ארץ, והיווה דוגמה ומקור השראה ליישובים יהודיים שנוסדו שם בעקבותיו. גם בשנים הבאות היה שכטר נפגש עם תלמידיו, בביתו וביודפת, והיה ממשיך לשוחח עמם ולפתח אותם הנושאים. יודפת, כיום יישוב פורח, עבר שינויים מאז, אך אחדים מבין ראשוניו ומבין אלה שבאו בעקבותיהם המשיכו לקיים קשרים עם יוסף שכטר עד יומו האחרון. אחרים פנו להשפעות מתנועת גורדייף.