העברה מספורי רון בעריכת עופר גביש .מכתב עיתי 179, נובמבר 2024.
הביתה יצא לאור בשנת 1984, עם המילים של אהוד מנור, שנכתבו ללחן שכתב בצרפת יאיר קלינגר ובביצועה של היוזמת של השיר ירדנה ארזי.
עוֹד שָׁנָה חָלְפָה, עוֹד שֵׁנָה טְרוּפָה
עֲשָׂבִים שׁוֹטִים עָלוּ בַּשְּׁבִיל וּבַגַּן
רוּחַ נֶאֱנַח, אֶת הַתְּרִיס פָּתַח
וּמַכֶּה בַּקִּיר הַיָּשָׁן כְּמוֹ קוֹרֵא
הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, בָּאָה עֵת לַחֲזֹר
מִן הֶהָרִים מִשְּׂדוֹת זָרִים
הַיּוֹם דּוֹעֵךְ וְאֵין סִימָן
הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, טֶרֶם רֶדֶת אוֹר
לֵילוֹת קָרִים לֵילוֹת מָרִים
קְרֵבִים עַכְשָׁו לְכָאן
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר מִתְפַּלֶּלֶת לִשְׁלוֹמְךָ
שְׁבוּיָה בַּאֲזִקֵּי פְּחָדִים אֲנִי שׁוֹמַעַת צְעָדִים
הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה כִּי עוֹד לֹא נִתָּן
כָּל מָה שֶׁהֻובְטַח לָנוּ מִזְּמַן
הביצוע הגדול ביותר
ההקלטה הגדולה ביותר של השיר הזה, הגדולה ביותר שבוצעה אי פעם בארץ. אלף משתתפים. נגנים קלאסיים, נגני רוק, זמרים ובני משפחות החטופים. גם עפרה מנור וגם יאיר קלינגר הזכירו בשיחותי עמם את ההתרגשות העצומה שהשרתה עליהם ההקלטה הזו. היוזמת והמפיקה היא טליה ירום. ב"ישראל היום" סיפרה לדורון פרידמן: "הרעיון להפקת הפרויקט עלה מתוך הכאב. זמן קצר לאחר תחילת המלחמה החלטתי שאני חייבת ליצור משהו עם אור מאוד גדול שיחמם את כל הלבבות שקפאו. החזון שהיה לי בראש היה לתת למוזיקה, שהיא שפה בינלאומית, לדבר. החלטתי להפיק את 'קונצרט מולדת' ולהביא אלף מוזיקאים לאמפי בקיסריה – שהוא סמל לתרבות הישראלת ולארץ ישראל היפה. הוצאתי את עצמי למילואים של חודשיים, אספתי צוות מופלא מתעשיית האירועים והמוזיקה, פרסמתי קול קורא ברשתות וכולם נרתמו בהתנדבות מלאה".
אתן לצילום הביצוע הענק הזה לדבר בשם עצמו. אוסיף רק שהמנהל המוסיקלי הוא ערן מיטלמן, את התזמור לעשרות כלי התזמורת כתב רון קליין. הסרט נוצר על ידי שילה גלאי ודני קסון.
אחד הרגעים המרגשים בביצוע, הוא שילוב שורה מתוך המנוננו הלאומי, "התקוה". הברקה של מיטלמן.
ומה באשר לתיקון האות האחת ממה שכתב אהוד מנור? למה עוד שעה במקום עוד שנה? עפרה פוקס-מנור: "ההקלטה הענקית נעשתה בדצמבר 2023. חודשיים לאחר פרוץ המלחמה. היינו בטוחים שעוד כמה שעות הכול יגמר, ומה פתאום נשיר 'עוד שנה חלפה'? ותראה מה קרה לנו. מה היה מאמין שתחלוף שנה והשינוי הזה היה מיותר".
משהו אישי
בכל פעם (אבל ממש בכל פעם), שאני שומע את השיר, או שרק אומרים לי את השם "הביתה", אני נזכר באבא שלי, ישעיהו, יושב בכלא הלבנוני בעת מלחמת השחרור, ובבית, במושבה חדרה, אמא שלו יושבת מול מקלט הרדיו, מחכה לתוכנית "שירים כבקשתך" כי היא יודעת שגם היום, כמו בכל שבוע, מישהו יבקש לשמוע את השיר "הביתה" ששרה שושנה דמארי. וכשזה מגיע (ואז, זה תמיד הגיע) היא שרה עם הזמרת ודומעת ומחכה לבנה שישוב הביתה. כמו המשפחות המחכות היום ליקיריהן.
אבל בעצם, יש הבדל בין המאזינים. אחרי החודש חודשיים הראשונים, כשהתבהרה התמונה, הסבתא שלי ידעה בבירור שבנה יחזור. והיום…
עופר גביש