מגן דוד מוזהב בלט על קו הרקיע
אדריכל מאיר בן אורי י"ב בחשון תשכ"ב -9 בנובמבר 1962 (בעיתונים הצופה וחרות)
המאמר הופיע באותו יום בשני עיתונים בנוסחים שונים מעט ובכותרות שונות, אליהם נלוו ציורים של 7 בתי כנסת מפוארים שנחרבו בליל הבדולח.
עריכה- יאיר בן אורי חשון תשפ"ה
לפני שמונים ושש שנים בדיוק, בתשיעי לנובמבר 1938, טו-טז בחשון תרצ"ט, התפרצו קלגסי הנאצים אל עשרות בתי כנסת בכל רחבי גרמניה, בזזו אותם והעלו אותם באש. הדבר נעשה לפי פקודה מפורשת שיצאה מפי ראש הגסטאפו עצמו, היידריך, בתגובה על שני מעשי-נקם שביצעו יהודים צעירים בשוויץ ובצרפת, בשגרירים גרמניים. בליל הבלהות שעבר על יהודי גרמניה , ואשר כונה בשם "ליל הבדולח" ,עלו באש ונשרפו עד היסוד, עשרות בתי כנסת שסימלו את התבססותם של הקהילות היהודיות בגרמניה.
על מהותם של בתי כנסת אלה, רישומם האדריכלי, ומה שסימלו עבור יהודי גרמניה דאז, כתב אדריכל מאיר בן אורי ביום השנה ה-24 להריסתם, ולמאמר צירף העתק הרישומים של שבעה מבתי כנסת אלה כפי שהופיעו בספרו של ד"ר א.קוהוט, "תולדות היהודים בגרמניה", שיצא לאור בשנת 1898, והם: בתי הכנסת בקניגסברג, מינכן, הנובר, ברלין, דרמשטאט, וויסבדן ו-פרנקפורט ע"נ מיין.
קניגסברג מינכן
הנובר ברלין
דרמשטאט וייסבדן
פרנקפורט דמיין
בתי הכנסת נהרסו הוצתו חוללו ונשדדו בליל הבדולח מכיוון שהיו מבנים ציבוריים בולטים. הם נבנו ברובעי מגורים חדשים, לא ברחוב היהודי או בגיטו היהודי, אלא ליד רחובות ראשיים או במרכזי ככרות נאות שתוכננו לפי כללי תכנון ערים, מתוך שאיפה לרומם את בית הכנסת מעל הבתים שבסביבתו. הבתים היו בני 4-5 קומות ובתי כנסת אלו הגיעו לגובה של 35-40 מטר בממוצע. הם נבנו מהחומרים המשובחים ביותר, וכל פרט של חלון, שער, צריח כיפה ומגדל היו מתוכננים בידי אדריכלים, פרופסורים ידועים במכללות גבוהות לארכיטקטורה, ואמנים ואומנים מומחים היו פעילים בביצוע הפנים והחוץ של בתי הכנסת.
בימי ראשיתה של התנועה הציונית, בשנים 1898 – 1908, כשגרמניה עמדה בסימן שגשוג הבניה והפיתוח של הערים הקטנות, התפתחות המשק ועליה ברמת החיים של האזרחים, התפתחות טכנולוגית ותעשייה מודרנית, בשיתוף משמעותי של "הון יהודי" – הלכו וקמו לעיני הגויים בתי כנסת כאלה שבראשם הותקנו בגאווה סמלי " מגן דוד " מוזהבים. בית כנסת מפואר היה מתוכנן לכ-1,000 גברים ולכ-600 נשים, ועלות ההקמה הייתה 600,000-1,000,000 מרקים. עלות זו הייתה דומה לעלות הקמת כנסיה קתולית או פרוטסטנטית.
קשה לתאר שמנהיגי המשטר הנאצי היו מכריזים על מבצע "ליל הבדולח" לחיסול בתי כנסת פרטיים בתי מדרש ושטייבלאך שהיו קיימים בכמות גדולה, מכיוון שהם רצו לפגוע ב " מגן דוד המוזהב " שראשי הקהילות הזקנים הוותיקים הקימו על המגדלים של בתי הכנסת המפוארים. הם רצו להעמיד היהודים על טעותם, ולומר להם שגרמניה איננה מולדתם כפי שהם טענו.
בתי הכנסת המפוארים שנחרבו בליל הבדולח לא היו לרוחם של היהודים החרדים בגלל השינויים שנעשו בתוך בתי הכנסת הללו. במקום נוסח התפילה המסורתי – רוב התפילות היו בגרמנית ורק מעט נשאר בלשון הקודש, וגם זה בעיקר עבור הרב והחזן. מקהלה מעורבת של גברים ונשים או עוגב היו ליד ארון הקודש כמו בכנסיות שלהם. המתנגדים לבתי הכנסת הרפורמיים הליברליים התנגדו לרבנים רפורמיים ליברלים יותר משהתנגדו למבנים הגדולים והמפוארים, שאת הסדרים הפנימיים בהם ניתן היה לשנות במאמץ קטן. מאחר ולחרדים לא היו התנאים המסייעים להיות רוב בקהילות אלו, מצאו להם פתרונות המתאימים לדרכם בבתי כנסת פשוטים, בהם ניהלו אורח חיים יהודי מסורתי.
מבחינה הלכתית בית הכנסת אינו מוגדר כמבנה ארכיטקטוני בעל מידות מינימום, ולכן רבים ביקשו להמשיך את אורח חייהם המסורתי בסמוך למקומות הפרנסה והעבודה באמצעות ”שטייבלאך", קרובים למקומות מגוריהם ברחוב היהודי, או הרובע היהודי. פתרון זה שאינו ארכיטקטוני-תכנוני שמר על מסגרת להמשך החיים התורניים, של תפילה בציבור שלוש פעמים ביום , לימוד תורה וקיום מצוות ומקום לבאים לומר קדיש ולעלות לתורה בשבתות ובמועדים.
ראשי הקהילות הוותיקים בעזרת המתכננים הצליחו להקים בתי כנסת גדולים ומרכזיים שלא היו רבים כמותם בעבר, תוך מבט ומחשבה על התרחבות הקהילה ומספר המתפללים, ועל מערכת שירותים קהילתיים ליד בית הכנסת, ובכך תרמו לחשיבה ולתכנון בתי כנסת מרכזיים בעתיד, והשפעתם בוודאי הגיעה גם למתכנני בתי כנסת מרכזיים במדינת ישראל.
יש אנשי אסתטיקה העוסקים בהוראה ובביקורת של אמנות מוחשית, כולל בתחום הארכיטקטורה, הרואים פגמים גדולים בצורתם של בתי הכנסת המפוארים בהם פגעו הנאצים בליל הבדולח. יש לזכור שהאדריכלים שאינם יהודים, שאליהם פנו ראשי הקהילות לתכנן אותם, ולכוון אותם – לא הכירו את עולם התנ"ך, את ארץ ישראל נופיה ובנייניה, ומסורת ארץ האבות הנביאים והמלכים. מהמושג המופשט הקיים על בית המקדש הגיעו האדריכלים והאומנים הגרמניים ליצירת המתכונת המשונה המכונה " טמפל-סיינאגוג ", כעין תחליף למשכן-מקדש על אדמת גרמניה. אני סבור שאילו הדברים היו נעשים באותה תקופה בתנאי ארץ ישראל ומדינת ישראל, הייתה התוצאה מבחינה ארכיטקטונית ואמנותית שונה מאד, ולטובה. שהרי הגילויים והפרסומים הראשונים על בתי כנסת עתיקים שהתגלו ונחפרו בגליל ( ע"י הארכיאולוגים הגרמניים ה.קול, א.הילר, ואטצינגר ) החלו רק בשנים 1905-7 , ופרסום עבודתו של פרופ' סוקניק היה כעשרים שנה מאוחר יותר.
יתכן שבמקום לעסוק בביקורת עקרה על "קיטש" ו "אקלקטיזים" בארכיטקטורה ובאמנות, כגון זו של אותם בתי כנסת שחרבו, היינו מעודדים את היצירה והבניה של בתי כנסת מרכזיים ממלכתיים במדינת ישראל, אזי אולי היינו רואים כוחות כישרוניים מקצועיים מתחילים לפתור בעיות ארכיטקטוניות של צורות כגון מגדלים וכיפות הקובעים את קו הרקיע בנוף הערים, והיו מתאמצים ומתעמקים למצוא פתרונות יפים לחלונות, שערים, ארונות קודש ומנורות ויתר המרכיבים הפנימיים והחיצוניים בבתי כנסת אלו. וכמובן מחייב הדבר חינוך למיקום בית הכנסת המרכזי במקום מרכזי בתוכנית בניין ערים של ערים וישובים מסוגים שונים.
" ליל הבדולח " במחזור המצוייר של בן אורי – אלול תש"ג
נוסיף כאן דף מתוך המחזור המצוייר שהכין בן אורי בשדה אליהו ערב ראש השנה תש"ד ובו עיטר את קטע התפילה " שמע קולנו ה' א-לקינו, חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו " כשברקע מצויר תיאור פרעות ליל הבדולח פגיעה ביהודים, חילול ספרי תורה ושריפת בתי כנסת.
החזן הראשי של צ.ה.ל סא'ל שי אברמסון ומקהלת מכון תל אביב לחזנות