לראשונה מתפרסמים כל החומרים באתר בפרק " מה חדש " והם נותרים במדור זה שבועיים מיום הפרסום. לאחר מכן , החומרים נשמרים באתר על פי הקטגוריות השונות הרשומות אנכית משמאל לדף זה.
שלביהמעבר מהאתר הנוכחי אל האתר הישן: בסרגל העליון {ברקע הכחול } במסך זה , הפעלה { לחיצה }" לאתר הישן ". ההפעלה { לחיצה } על כותרת זו תעביר אתכם אל האתר הישן , בו חומרים רבים ומגוונים השמורים מראשית ייסוד "האתר החופשי של בני קריית חיים.", שנת 2007.
לאיתור כתבות ,מצגות , חומרים מגונים וחברים —-לרשום את הנושא בחלון החיפוש, שמשמאל לדף הראשי.
האתר הוא מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח הנועד לשימור המורשת ותולדות קריית חיים. תודה לכל אלה שבאדיבותם מתפרסמות כאן יצירותיהן. אין בכוונתנו להפר זכויות יוצרים .המבקש להסיר חומר כלשהו מתוקף "חוק זכויות יוצרים " ומטעמי צנעת הפרט, אנא הודיעונו ונפעל בהתאם. אין לעשות שימוש לרעה בכל התכנים המופיעים באתר.
אם תשאל כל אחד: "זאת הארץ שלך אך אמור: מה לך היא אומרת?" – לא יוכל לענות. כי הארץ הזאת בעיני כל אחד היא אחרת.
אך אם בני או בתי ישאלו גם אותי: מה פירוש ארץ זו לגביך? – אז אומר לו: "אני אספר לך ואתה תספר לבניך!"
כי הארץ הזאת כי הארץ הזאת בשבילי היא שמחה מהולה בדמעות. היא תפילה חרישית. היא חלום של דורות. היא המיית שורשים שצימחו צמרות. היא שדה של תלתן. היא כמו ילד צוהל. כמו זקן מתפלל. היא הכל בשבילי. היא הארץ שלי.
כי הארץ הזאת היא חמסין וקוצים וחיוך נערות וריחות פרדסים זה אולי מיושן זה נשמע ציוני אבל ככה אני וכזאת בשבילי היא הארץ שלי היא חורשת התמרים במדבר השומם היא חלום מטורף שפתאום התגשם יש גדולות מארצי יש יפות אבל היא היא הארץ שלי
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא יום הזיכרון הרשמי של מדינת ישראל לזכר לוחמיה ולוחמותיה, אנשי ונשות כוחות הביטחון, לוחמי ולוחמות המחתרות ולזכר מי שנרצחו בפעולות איבה. יום הזיכרון הוא יום אבל לאומי וביום זה כואבת האומה בכאבן של המשפחות, החברים והקרובים של הנופלים ומוקירה את זכרם ופועלם.
מדינת ישראל לא הוגשה לנו על מגש של כסף. היא נקנתה בדם רב, דמם של לוחמים שהקריבו את חייהם, כדי שגם לעם היהודי תהייה פה פינה קטנה על כדור הארץ. אותה פיסת ארץ שבה חיו אבותינו – אברהם יצחק ויעקב, שעליה התהלכו נביאנו, שבה עמד בית המקדש ובה נתקיימה מלכות ישראל.
מדינת ישראל איננה שוכחת למי היא חבה את הקמתה. ביום שלפני יום העצמאות חולקת המדינה כבוד לחללי צה"ל שנפלו בכל מערכות ישראל. בליל יום הזיכרון אנו מדליקים נרות נשמה לזכרם. צפירת דומייה ארוכה נשמעת בכל הארץ ומציינת את פתיחת יום הזיכרון. בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים נפתח טקס הזיכרון הראשי בתפילת "יזכור", מפי הרב הראשי לצה"ל, בהשתתפות נשיא המדינה, חברי הממשלות ומשפחות הנופלים. בתי השעשועים סגורים, ברדיו משמיעים שירים שקטים ועצובים ובטלוויזיה משדרים תכניות אודות הנופלים.
ביום הזיכרון עצמו, נשמעת צפירת דומייה בשעה 11:00 בבוקר. למשך שתי דקות נעמדת מדינת ישראל דום, לזכרם של הנופלים. מכוניות נעצרות בצידי הכבישים ודגלי ישראל מורדים לחצי התורן. בבתי הקברות הצבאיים נערכות אזכרות לחללי צה"ל ובבתי ספר מתקיימים טקסי זיכרון שאותם מנהלים התלמידים. תלמידים וחיילים עומדים במשמרות כבוד ליד אנדרטאות ומצבות זיכרון.
ביום הזיכרון, אזרחי המדינה משתתפים בכאבן התמידי של משפחות שיקיריהן נפלו למען תקומתה וביטחונה של מדינת ישראל.
(באדיבות חוברת "חג העצמאות ויום ירושלים", בהוצאת האגף לחינוך מבוגרים, משרד החינוך.)
אתר ההנצחה המחודש לבני קריית חיים שנפלו במערכות ישראל
צילום: ראובן כהן, דוברות עיריית חיפה
אתר הנצחה לזכר בני קריית חיים שנפלו במערכות ישראל נחנך בגן "בית העם " שבקריית חיים.
גאיה הנדל16/04/2018.מתוך אתר 0404.
בגן "בית העם" שבקריית-חיים נחנך אמש (ראשון), אתר הנצחה לזכרם של 235 בני קריית-חיים, שנפלו במערכות ישראל מטרום הקמת המדינה ועד היום. האתר הוקם ע"י עיריית חיפה בשיתוף משרד הביטחון, ארגון "יד לבנים" וועד קריית חיים. באתר אנדרטת זיכרון שנבנתה בשנת 1949 על פי תכנונו של האדריכל מוניו [וינרוב] גיתאי עם סיום מלחמת השחרור, והוכרזה כאתר מורשת לשימור. בסמוך לאנדרטה עליה מונצחים שמות הנופלים במלחמת השחרור אנדרטה חדשה אותה תכנן נכדו של מוניו גיתאי האדריכל בן גיתאי. האנדרטה משלבת מרחב וזמן בתוך החורש הטבעי כמסע בעקבות זיכרון הנופלים, כאשר מוקראים באמצעות מערכת קולית שמות הנופלים ומצוין מועד נפילתם. האנדרטה החדשה מורכבת מ-26 קירות זיכרון, עליהם חקוקים שמותיהם של 235 בני קריית חיים שנפלו במערכות ישראל. קירות ההנצחה עשויים מאדמה מקומית כביטוי לחיבור האדם לתבנית נוף מולדתו. האתר נמנה בין המועמדים הסופיים בתחרות עיצוב מוסדות ציבור לשנת 2018 לצדו של פרויקט היכל הזיכרון שהוקם לאחרונה בר הרצל.
בטקס חנוכת אתר הזיכרון השתתפו בין היתר: בני משפחות הנופלים, רה"ע חיפה יונה יהב, יו"ר ארגון יד לבנים ולהגנה ק. חיים רמי זילברשטיין, יו"ר ועד קריית חיים איציק פיטרמן, מנהל יחידת ההנצחה במשרד הביטחון אל"מ במיל' הרצל שמואל, מנכ"לית ארגון יד לבנים רחל לניאדו ויו"ר בית יד לבנים ולהגנה חיפה וקריית חיים ברכה סלע.
טכס חנוכת האנדרטה , אפריל 2018. משמאל ראש עיריית חיפה יונה יהב. מימינו , רמי זילברשטיין יו'ר אירגון יד לבנים ול"הגנה" בקריית חיים.
עגורים. " המאפיה הרוסית " של "זמר רשת.".
שירה : דורי גלבוע.{ מושב חרות } אקורדיון : דרור סנדלון.{ קבוץ עין גדי } גיטרה : יוסי כפרי. { קבוץ גבעת חיים }תרגום : אלי ס'ט.{ קבוץ גדות }
מסילות הברזל היו עורק תחבורה ראשי גם עבור קידום המלחמה וגם עבור מכונת המוות הנאצית – ובעלות הברית ידעו זאת. מה מנע מארה"ב, בריטניה ושותפותיהן מלהשמיד את תחנות וגשרי הרכבת, ולעצור את משלוחי היהודים אל המוות?
יאיר אשל{ גרובר } : לזכר חיים אשל, אחי היקר 9.4.2025 – 5.1.1935
חיים, בן בכור לשרה ויצחק גרובר. אחרי קצת פחות משנתיים נולדתי אני, אחיו היחיד, יאיר. אבא היה בקבוצת "אנך" שבנתה את בתיה הראשונים של הקריה. אמא עבדה בעבודות שונות בדואר הבריטי – פינת הרחוב ה"ראשי" ורחוב ד' וכן בקופת חולים – בבניין שהיה מהעבר השני של הרחוב מול הדואר. גרנו ברחוב ד' מספר 6 בקרית חיים. חיים היה מרדן באופיו והיו לו חיכוכים עם אבא, שאמא תמיד החליקה. חיים אהב מוסיקה ורצה לנגן בכינור, אך בגלל המצב הוא קיבל את המנדולינה של אמא והשתתף בתזמורת הקריה עד שנטש. בסיום ביה"ס העממי – חיים רצה ללמוד מקצוע ונרשם לביה"ס המקצועי "אינטרנשיונל", שהוקם מדרום לרח' ב' וג', באזור ה"שדה" של אז. חיים לא היה מרוצה מהלימודים שם ושאף ללמוד בביה"ס המקצועי שליד הטכניון בחיפה. כסף רב לא היה להורים ולאחר דין ודברים עם אבא – הוא לקח על עצמו נטל של עבודה אצל דוד אברם בחיפה – עבודה בבניין. כך הוא לן אצל הדוד, הלך לעבוד, עמד על פיגומים, הניף דליים מלאי טיט וחומר, דבר ששיתק כמעט את כוחותיו. לחיים הייתה "ווספה" איתה נסע לחיפה וגם לבילויים עם בנות. חיים סיים את הטכניון כמהנדס אלקטרוניקה. לקראת הגיוס לצבא החלטנו חיים ואני ל"עַבְרֵת" את שם המשפחה ל"אשל" – שהיה מקובל גם על ההורים. אחרי הצבא, כמהנדס אלקטרוניקה – התחיל לעבוד בחברת "אלביט "- עוד בראשית דרכה, המשיך ועבד גם בחברת "אלתא". עבר עם משפחתו לאשדוד – מגורים שיזמה עבודתו. חיים התחתן עם שרה לבית שוורצמן, נולדו להם שתי בנות ובן. חיים התקדם בעבודה והצוות שלו פיתח את המכ"מ של מטוסי הקרב. על כך קיבל "פרס ביטחון ישראל" 1979. לאחר מכן המשיך בתעשייה האווירית ונשלח מטעמם לשנתיים לארה"ב. כל השנים חיים אהב מוסיקה, ששלטה והדהדה בקירות הבית, טייל ונסע עם האישה, ערך סרטים המפרטים גם את הנסיעות וגם את המוסיקה. שנים רבות צייר בשמן ציורים ופורטרטים יפהפיים. בכעשרים השנים האחרונות, שרה חלתה במחלה ללא מרפא – כאבים בכל הגוף שעינו אותה והעיקו על חיים. בסיכום עם הילדים – שהיו כבר בעלי משפחות ועסוקים – הוחלט על מעבר "זמני" של חיים ושרה למרכז, לקרבת הילדים להקלת הקשר הרציף עם שרה. חיים חי בדירה השכורה עם אישה זועקת מכאבים, עם מטפלת ועם מוסיקה שמהדהדת בכל הקירות.
ביום הולדתו ה-90(5.1.25) – שרה נפטרה. הוא עבר לבית הורים – "בית אליאנה" "בהרצליה. לאחר מותה של שרה – הרבה טעם בחיים לא היה לו, מה עוד שחלה, כולל חום גבוה והרופאים לא יכלו להושיע.
חיים נפטר בבוקר יום רביעי 9.4.2025 י"א ניסן התשפ"ה.
העיר ברנוביץ' (Baranowicze) נוסדה בראשית המאה ה-18. עוד מראשיתה, ככפר קטן, התקיימה בה נוכחות יהודית משמעותית, ובראשית המאה ה-20 אף הוקמה בה ישיבת ברנוביץ'. בין מלחמות העולם הייתה העיר בשטח פולין (כיום בבלארוס). פעלו בה המפלגות הציוניות – פועלי ציון, צעירי ציון, המזרחי, תנועות הנוער הציוניות – "השומר הצעיר", "השומר הדתי" (לימים "בני עקיבא") ו"בית"ר", בתי ספר של "תרבות", "יבנה", "בית יעקב" ו"ציש"א", ויצאו בה לאור עיתונים שבועיים ביידיש. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ- 12,000 יהודים, שהיוו את רוב אוכלוסייתה. בעקבות כיבוש העיר בידי הסובייטים, במחצית השנייה של ספטמבר 1939, הולאמה הפעילות הכלכלית, הופסקה הפעילות הפוליטית היהודית, פליטים רבים הגיעו לעיר משטחי פולין. כ-1,000 מהם הגלו הסובייטים לסיביר. ב-27 ביוני 1941, כבש הצבא הגרמני את ברנוביץ'. על היהודים הוטל לשאת את הטלאי הצהוב. בספטמבר 1941 הוקם יודנרט ובראשו הועמד עורך הדין יהושע (אובסיי) איזקסון והוקם שירות סדר יהודי. בסוף יולי 1941 רצחו איינזצקומנדו 8 וחיילי הוורמכט 350 יהודים. כעבור זמן מה נשלחו 700 יהודים למותם במחנה הריכוז קולדיצ'בו. ב-12 בדצמבר 1941 רוכזו היהודים בדרום העיר בגטו מגודר וצפוף, כ– 20-15 נפשות בחדר, עם מטבחים משותפים. היודנרט הקים ועדה סניטרית ובית חולים ודאג לפעילות חינוכית. ב-3 במרס 1942, שושן פורים תש"ב, הייתה בגטו אקציה. קרבנותיה היו זקנים, חולים וחלשים, נשים וילדים, ועימם כ-1,000 יהודים, עובדי בתי המלאכה בגטו, סה"כ כ- 2,300 יהודים. ראש היודנרט, מפקד שירות הסדר היהודי ושוטריו, סרבו לשתף פעולה בביצוע האקציה. בתגובה לכך, הם הוכרחו לצפות ברצח יהודי הגטו ולאחר מכן נורו למוות ביער גרבובייץ (Grabowiec). לאחר האקציה נתמנה שמואל יענקלביץ' כיושב-ראש השני של היודנרט. בגטו נותרו כ-8,000 יהודים. בקיץ הובאו לגטו כמה מאות יהודים, מלאחוביץ,(Liakhovichi) מקלצק(Kletsk) , ממייצ'ט,(Meitshet) מסטויבץ Stolbtsy) ) ומהורודישץ (Gorodishche) – ניצולי פעולות אלימות של הכוחות הנאציים בקהילות היהודים סביבה.בעקבות הרצח, קמו בגטו שלושה ארגוני מחתרת. בראש האחד עמד אליעזר לידובסקי, בראש השני – מומה קופילוביץ, ובראש השלישי – זריצקביץ. אליעזר (לייזר) לידקובסקי, היה מבוגר ממרבית חברי המחתרת (יליד 1908), מסגר במקצועו, בעל משפחה וחבר במפלגת "צעירי ציון". בספטמבר 1939, כאשר נכבשה העיר על ידי הרוסים, הוא נעצר בשל כך על ידי המשטרה החשאית הסובייטית (N.K.V.D.) וישב בכלא במשך שנה ושמונה חודשים. לאחר שחרורו מהכלא חזר לעבוד כמסגֵר. כשנכנסו הגרמנים לברנוביץ', ברח מזרחה עם הכוחות הרוסיים, אלא שלאחר ארבעה ימים, נתפס על ידי הגרמנים באזור מינסק ונכלא במחנה שבויים. הוא הצליח לברוח, ולהגיע לגטו ברנוביץ', שם פגש את אשתו וילדיו. ב-4 ביולי 1942 נרצחו 13 רופאים ורופאי שיניים יהודים. לאחר זמן, התאחדו הארגונים לארגון מאוחד בראשות לידקובסקי. הארגון מנה כ-200 חברים בגילאי 16 – 30, כולל 15 בחורות. חברי הארגון עסקו באגירת נשק, קשירת קשרים עם הפרטיזנים ובחבלה. בארגון התנהל ויכוח נוקב על מקומה של ההתנגדות – בגטו או ביער. לבסוף הוחלט שההתקוממות תהיה בגטו, ונקבע לה מועד – 19 ביולי 1942.הגטו חולק לאזורים ולכול אזור נקבע מפקד.אנשי המחתרת הבריחו נשק רב, רובו ממחסני הנשק של הגרמנים שבהם עבדו. בסתיו 1942 היו בגטו 70 רובים, שני מקלעים, 40 אקדחים, 15,000 כדורים, 500 רימונים וכמה תיבות אבק-שריפה. ההתקוממות בגטו לא יצאה לפועל, בשל החשש שכל יהודי הגטו יירצחו. גם היודנרט לחץ על חברי המחתרת להימנע מהתקוממות. יושבי הגטו לא נתנו גיבוי להתקוממות, בהאמינם שישנם סיכויים לחיות, ושלא כל יושבי הגטו יושמדו. ב-31 ביולי 1942 הגיע לברנוביץ' משלוח של כ- 1,000 יהודים מטרזיינשטט. הם הורדו מהרכבת, הועלו למשאיות גז והומתו תוך כדי נסיעה מחוץ לעיר. קבוצת עובדים יהודים ממחנה קולדיצ'בו הסמוך, הובאו על מנת לקבור את הנרצחים, ואחר כך, גם הם נרצחו.ב-19 באוגוסט 1942 נשלחו 700 מצעירי העיר למוות בעיירה מולודצ'נה (Molodechno).ב-22 בספטמבר 1942, יום הכיפורים תש"ג, החלה אקציה נוספת שנמשכה 10 ימים ובמהלכה נרצחו כ-3,000 יהודים. כל ימי האקציה נמשך הוויכוח בשאלה האם לפתוח בהתקוממות? אנשי מחתרת חמושים נמצאו בבונקרים ולא פתחו באש. אחרי האקציה, החלה בריחה של קבוצות ליערות. כ- 450 יהודים ברחו ליערות מן הגטו וממחנות העבודה הסמוכים. הלוחמים החליטו לצאת ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. לידובסקי התלבט בשאלה האם להישאר עם משפחתו בגטו או לעזבה ולהצטרף לפרטיזנים? לאחר ימים ארוכים של לבטים, החליט בעצת אשתו – לצאת ליערות. ביום שבת שלאחר יום כיפור, בארבע אחר הצהריים, לידובסקי עם קבוצת בעלי מלאכה, בשדה התעופה בו עבדו, ועוד שלושה אחים, שלא היו חברים במחתרת והצטרפו ברגע האחרון, התכוננו לצאת אל היער. הוא פנה לחבריו ואמר: "מי האיש היָרֵא ורך הלֵבב ילך וישוב לביתו ולא יִמס את לבב אחיו כִּלבבו" (דברים כ, 8). בעקבות דברים אלו עזב אחד מהחברים. הם יצאו בחסות החשכה. ארבעה מהם תעו בדרך ונתקלו בסיור גרמני, אך הצליחו לחמוק וחָברו לקבוצה. במשך יומיים הם עשו את דרכם ביער לכיוון העיירה קריבאשין, וביום השלישי פגשו איכר סמוך לכפר זאלונה. היה זה איש הקשר של הפרטיזנים, שהראה לקבוצה את הדרך לבסיסם. באותו לילה הם הצטיידו במזון בכפר הסמוך, ולמחרת הצטרפו אל חבריהם שיצאו ליערות כמה ימים קודם. כל הקבוצה חָברה ליחידת הפרטיזנים הרוסיים. ב-17 בדצמבר 1942 ערכו הגרמנים אקציה שלישית, רצחו 3,000 יהודים והגטו חוסל. כ-700 יהודים הושארו בשלושה מקומות ריכוז: במחנה טוט (טודט), במחנה פלדבאולייטונג(Feldbauleitung) ובעבודות שירות וניקיון אצל הגסטפו. בזמן האקציות היו מעשי מרי של יהודים יחידים שקמו על רוצחיהם וקפצו מהמשאיות. ליחידת הפרטיזנים אליה הגיעו לידובסקי וחבריו, הצטרפו גם שבויים רוסיים שברחו משִביים. האנטישמיות בקרב הפרטיזנים גאתה, ועמה ההתנכלויות ללוחמים היהודים. הם נדרשו להביא כופר נפש בסכומים עצומים למען ההצטרפות למאבק בגרמנים. ביחידה הוקמה קבוצה יהודית, בראשותו של לידובסקי, אליה צורפו היהודים שנמלטו מברנוביץ'. מאוחר יותר אוחדה הקבוצה עם פלוגתו של פוגאצ'וב, לפלוגה מעורבת, של יהודים וחיילים רוסים. בפלוגה הוחרם נשקם, והם נשלחו למחנה בו שוכנו אנשי השירות של הפרטיזנים. גם שם המשיכו ההתנכלויות האנטישמיות, שהגיעו עד כדי רצח פרטיזנים יהודים. בעקבות זאת החליטה הקבוצה לעזוב בחשאי את מחנה פוגאצ'וב. באחד הלילות כשהגרמנים תקפו את המחנה, ניצלה הקבוצה את המהומה, וברחה למקום מסתור, שהכינה לעצמה מבעוד מועד. הקבוצה שמרה על אופייה היהודי ועל עצמאותה, גם כאשר הסתפחה לחטיבות פרטיזניות שונות. חבריה הקפידו על קיום אורח חיים יהודי, גם בתנאי היערות. הקבוצה המשיכה לנדוד עד הגיעה ב-1943 לאזור ווהלין. מדי פעם פעלו אנשיה נגד מסילות ברזל ופגעו בקווי התקשורת של הגרמנים. בראשית 1944 נתקלה הקבוצה בפלוגת סיור של הצבא האדום והצטרפה אליו. ב-4 בפברואר 1944 שוחררה רובנה, בירת ווהלין. לידובסקי ופלוגתו, כ-500 יהודים, היו בין המשחררים. בעיר נשארה קבוצה של 30-25 פרטיזנים ביניהם לידובסקי. נחשפו לטבח האיום שבוצע ביהודי רובנה. הלוחמים נתקפו ייאוש נורא, והחלו תופעות של שתייה לשוכרה והימורים. לידובסקי עזב את הקבוצה והחל בפעילות חדשה. ב-17 במרס 1944 התכנסו 11 לוחמים בביתו של ד"ר ארליך, שהיה רופא בגדוד פרטיזנים ומנהל בית החולים המקומי ברובנה. לידובסקי יזם את ההחלטה לפעול בקרב היהודים ולסלול את הדרך לעלייה לארץ ישראל. בעקבות ההחלטה פרשו שניים מהלוחמים. דירתו של לידובסקי ברחוב קלינין 30 ברובנה הפכה למרכז קהילתי. בניין זה היה כתובת לכל יהודי שחזר לעיר. נקרא המקום "קולחוז" (מושבה חקלאית סובייטית בברית המועצות). חברי ה"קולחוז" גאלו ופדו כשישים ילדים יהודים יתומים, ועד מהרה גדל מספרם מ-14 ל-30. בקיץ 1944 התאחדו חברי "הקולחוז" עם חברי המחתרת מווילנה ששהו בלובלין. שם הוקמו ארגון הפח"ח (פרטיזנים, חיילים, חלוצים) ותנועת "הבריחה". לידובסקי היה מפעילי "הבריחה". בד בבד הוא היה חלק מארגון "הנוקמים", בראשות אבא קובנר. במאי 1947 יצא לידובסקי על האנייה "התקווה" בדרכו לארץ ישראל. האנייה נתפסה על ידי הבריטים, והוא הוגלה לקפריסין. בפברואר 1948 הגיע לארץ ישראל.
בני קריית חיים אבלים על מותה של רותי אבידור { שפיגל }, בת קריית חיים ממייסדות יודפת ,הישוב השכטריסטי שבגוש שגב {משגב}, חלוצה ויוזמת .אנו משתתפים בצערה של אחותה , חברתנו הדרה שפיגל -עמנואל , ובצער כל בני המשפחה.
דבריו של בנה גיורא.
דבריו של האלוף { בדימוס}, מפקד חיל הים, דוד בן בסט , בנה של חנה ,בת דודתה של רותי .
העברה מ"קול הלב "תל אביב. שנת 2011. ראיון עם רותי אבידור , יוזמת ומבצעת האירוח הכפרי בגוש שגב.{ משגב}.
דברי הבן גיורא על קבר אימו
אשתדל לומר דברים שלא נשמעים כהספד כי אם ברכת הדרך.
ראומי אגמור אמר לי אתמול ציטוט יפה של רחל, וסליחה אם אני לא מדייק: "המוות הוא כמו גשם, גם כשהוא בא בעתו- הוא מפתיע. "תיאור די מדויק של התחושה של כולנו בימים האחרונים, שעל אף שאמא הגיע לשיבה טובה וחייתה חיים מלאים במלוא מובן המילה, והפרידה מהגוף זה תהליך שנמשך כבר כמה שנים, עבורנו ילדיה, נכדיה וניניה ונראה שגם עבור אנשים רבים אחרים היא דמות ואפילו ניתן לומר "מוסד" שתמיד הייתה ובתודעה שלנו גם תמיד תהיה.אמנו רותי אבידור לבית שפיגל, היא בתם של אסתר ויוסף ואחותה הקטנה של הדרה שתיבדל לחיים ארוכים, לצערנו לא יכלה להגיע לכאן היום, אך נמצאת אתנו בכל רגע ורגע.
אמא נולדה בקריית חיים בשנת 1940, הילדות בקריית חיים, ההוואי של התקופה, תנועת הנוער בתקופה שבה אידיאלים לא היו מילה גסה, כי אם דרך חיים, הייתה חלק מאוד משמעותי עבורה. אמה, סבתא אסתר ז"ל, תיארה אותה כנערה מורדת, אולי משום שהיא הלכה בעקבות הקול הפנימי שלה יותר מהמקובל בתקופתה. הקול הזה הוביל אותה לקבוצה שנאספה סביב ד"ר יוסף שכטר, הקימה את גרעין "יובל " ואחר כך את יודפת. פרק חיים שהפך להיות המשמעותי בחייה, כאן הכירה את יורם, אבינו, וכאן הקימו את ביתם ומשפחתם ועד מותה הייתה מעורבת בכל דבר ועניין שקורה כאן, סקרנית, דעתנית ומחוברת מאוד לכל אדם שפגשה.
לאמא יש עניין מיוחד באנשים, היא גילתה עניין בכל אדם שפגשה, בין אם זו פגישה קצרצרה עם אדם לא מוכר, שומר אקראי בקניון או נציג מכירות טלפוני, ובין אם אלה אנשים שהיו אתה בקשר שנים רבות, חברים ביודפת, בקבוצות, או בסביבה. היא התעניינה וזכרה פרטי פרטים ובעיקר, כך נדמה לי, התעניינה לגלות את המיוחד ואת נקודת העניין של כל אדם ולמצוא עניין משותף. כולנו ידענו שללכת עם אמא לאיזשהו מקום זה אומר להיות שותפים למפגשים אנושיים יוצאים מן הכלל, שגם דרשו, יש להודות, סבלנות רבה.
עוד לפני העלייה לקרקע ליודפת גילתה אמא את אוכלוסיית המקום, היא יצרה קשרים מיוחדים עם השכנים הבדואים מבני ערב אל חג'יראת והכפרים הערביים שבסביבה, קשרים שהפכו להיות קשרי הערכה הדדית וחברות וכעבור שנים גם חלק מעיסוקה כשהגתה והוציאה לפועל מיזמי תיירות שהמשותף לכולם הוא ההיכרות האישית והמרקם האנושי.הבית שלנו היה תמיד מלא תנועה ואנשים שהגיעו לבקר ואמא מצאה עבור כל אחד זמן לקפה, ארוחה ושיחה שמעולם לא הסתיימה והיה ברור שחייבים להמשיך, או כפי שנהגה לומר "המשך יבוא.."
עד הרגע האחרון אחזה ברשת קשרים אנושית שטוותה במשך השנים, ושמרה עליה במפגשים אישיים ובשיחות טלפון שהגיעו ממש לרמה של אמנות מיוחדת עם חדות מחשבה וזיכרון יוצאים מו הכלל.אני חושב שהדבר המרכזי שהנחילה לנו, בניה ומשפחתה זה לראות את המהותי, ה"עולם ומלואו" שבכל אדם באשר הוא.אמא הייתה הלב הפועם של המשפחה, עם קשר מיוחד לבישול מקורי, אינטואיטיבי ומלא השראה, ארוחות על המגש, מלאכות יד ואמנות שעדיין שזורים במשפחה לדורותיה. המשפחה הפכה באופן טבעי להיות המרכז של חייה ולב העניין עבורה. ביומה האחרון ישבתי עם אבישי, דניאלה ואהרוני בשולחן המפורסם, שבמטבחה, עמוס הניירות, העיתונים הספרים, הצנצנות והצלחות, עיניה נעצמות בחוסר כוח והנה נכנסו הנינות אחינועם ואדר ופתאום אורו עיניה והיא כאילו חזרה לעניינים, חייכה אליהן ונופפה לעומתן בידיה. כמה שעות אחר כך הלל עזר לה לעלות לאמבולנס טיפול נמרץ כשהיא צלולה ומשוחחת עם הצוות הרפואי, ורגע לפני שהדלת נסגרה היא אמרה להלל: לבית החולים כבר לא אגיע. וכך אכן היה.אנחנו רוצים לומר תודה ענקית לכל האנשים, הרופאים, המטפלים, החברים, הקרובים והרחוקים, השכנים שליוו את אמא, עזרו ועטפו אותה באהבה בשנים האחרונות וללא ספק האריכו את ימיה, משום שאמא אהבה את החיים וחיה כל רגע ורגע. ותודה חמה ומיוחדת לג'יני, המלאך השומר והמלווה שלה בשנים האלה שכרכה בה את גורלה והצליחה לראות ולעשות מעבר למילים, למסכות ולהגנות, הקשר שנוצר ביניהן והלך והתהדק בזכות המסירות האינסופית אחת לשנייה והפך לקרבה מיוחדת שלא ניתן לתאר במילים.אמא אהבה מאוד לכתוב, המילים היו לה אבני משחק ומעין חידה אינסופית שהיא עומלת על פתרונה באמצעות צירופי מילים, מטבעות לשון והקשרים, הברכות שלה היו חלק מהרבה אירועים ביודפת והיא כתבה גם אינסוף שירים למגירה שטפטופים מהם התפרסמו פה ושם.
לסיום אקרא שיר קצר שכתבה ותודה לאסנת שהעלתה ושלחה אלינו:
טִפְטוּף מֵרֶגַע מייחד
אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בָּכֶם, יְמוֹת חַיַּי.
מְבִינָה שֶׁתַּמְשִׁיכוּ הָלְאָה,
גַּם בִּלְעָדִי
וְגַם שֶׁאֵין טַעַם להילחם
עַל שֶׁלֹּא אַמְשִׁיךְ יַחַד אִתְּכֶם.
רַק בְּמָה שֶׁהָיִיתִי מעניינת,-
לָחוּשׁ חַיִּים שֶׁל מַמָּשׁ
בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵחָדָשׁ
יהי זכרך ברוך.
השכטריסטים
העברה מויקיפדיה.
הרב , הפילוסוף המורה והמחנך יוסף שכטר { 1901-1994}
בהיותו מורה מן המניין בבית-הספר הריאלי בחיפה, החלו להימשך אחריו תלמידים, שדבריו החודרים על החינוך לערכים ועל ערכי היהדות מצאו מסילות ללבותיהם. אותם תלמידים היו מצטרפים אליו לשיחות נוקבות בשעת ההפסקות ולאחר הלימודים, וכן בחוגים שנוצרו ביוזמתו וביוזמתם, בבית-הספר ובביתו אחר-הצהריים, ונסתיימו בשעות הלילה המאוחרות. בפגישות אלה נתלבנו תדירות ערכי האדם והיהדות. אותם תלמידים מעולים שהתגבשו סביב ד"ר שכטר בתחילת שנות החמישים החליטו להתעמק בתפיסות ובדרכים שקיבלו ממנו ולהופכן לאורח חיים. הללו, שנתכנו על שמו בשם "שכטריסטים", התגייסו לנח"ל, עברו גלגולים שונים, עד שבשנת תש"ך (1960) עלו על הקרקע בלב הגלילהמרכזי, ביודפת. יודפת היה היישוב היהודי הראשון באותו חבל ארץ, והיווה דוגמה ומקור השראה ליישובים יהודיים שנוסדו שם בעקבותיו. גם בשנים הבאות היה שכטר נפגש עם תלמידיו, בביתו וביודפת, והיה ממשיך לשוחח עמם ולפתח אותם הנושאים. יודפת, כיום יישוב פורח, עבר שינויים מאז, אך אחדים מבין ראשוניו ומבין אלה שבאו בעקבותיהם המשיכו לקיים קשרים עם יוסף שכטר עד יומו האחרון. אחרים פנו להשפעות מתנועת גורדייף.
אנסמבל גלרון מכפר סבא זכה במקום הראשון בתחרות הארצית למקהלות וחבורות זמרבשנת 2022.
חברי אנסמבל גלרון הכפר-סבאי { על שם זאב גלר ז'ל ראש עירית כפר סבא }זכו במקום ה-1 בגמר תחרות אהב”י ללהקות ומקהלות 2021.תחרות אהב”י ללהקות חובבים נערכה אתמול (3.1) בהיכל התרבות כפר סבא וכללה 37 הרכבים מוזיקליים שונים, וכ-500 משתתפים מרחבי הארץ, כאשר בגמר התחרו 10 להקות שונות. התחרות בתמיכת משרד התרבות והספורט, החברה למתנ”סים ואיגוד המרכזים הקהילתיים בישראל. האנסמבל אשר בתמיכתה של עיריית כפר סבא, מנוהל בידי אליזה רגב ומנהלה המוזיקלי – דורון בן עמי.
צילום: ראובן כהן, דוברות עיריית חיפה
