אולי הוא עוד יבוא… – ליל הגשרים באכזיב, 16 ביוני 1946
דב גביש. הוצאת כרמל, 259 עמ’, 99 שקלים
"ליל הגשרים" התחולל בלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946. בלילה ההוא הותקפו בו זמנית 11 גשרים, תשעה מהם פוצצו ואחד מהם (גשר דמיה שמעל הירדן) נפגע באופן משמעותי. מבצע זה ניתק את ארץ ישראל משכנותיה והביא לנזק כבד לנתיבי האספקה של השלטון המנדטורי. מבצע זה נתפש עד היום כאירוע רב חשיבות: צעד דרמטי במאבק נגד השלטון הבריטי ועל הקמת המדינה, ואחד המבצעים ההרואיים המרכזיים של הפלמ"ח. יזהר סמילנסקי כתב כי "ליל הגשרים היה אחד האקורדים שבישרו קץ תקופת התנערות מהססת, ובוא סחף מאורעות החלטיים… עוד הד הגשרים המתפוצצים תלוי… וכבר זו 'השבת השחורה' וכבר נהפך הדף הקודם בטפיחה… וכבר הנה כ"ט בנובמבר 1947, ליל המחולות, וכל הארץ חזית, מלחמה שוטפת הכל, ואבל היחיד נדחה" (מבוא ל”מכתבי יחיעם ויץ”, עם עובד, עמ' 3).בגשר בא־זיב (אכזיב) שבגליל המערבי אירע אסון – י"ד מלוחמי הפלמ"ח נפלו חלל במבצע פיצוץ גשר הרכבת, והגורל של 13 מהם לא היה ברור – תקופה ארוכה התייחסו אליהם כאל נעדרים. האסון היכה בתדהמה את חברי הפלמ"ח ואת היישוב כולו, שהיה אז קטן ואינטימי. הספר החדש, “אולי הוא עוד יבוא…”, עוסק באירועי הלילה הטרגי באכזיב. הוא נכתב על ידי ד"ר דב גביש, שאחיו הבכור יהודה נספה בגשר. דב גביש היה רק ילד בן שמונה בעת האסון. “פרשת 'ליל אכזיב' ב'ליל הגשרים' אינה מרפה מאיתנו, ואין אנו מרפים ממנה", הוא כותב.משימת החבלה בגשר הוטלה על פלוגה ו' בגדוד הראשון של הפלמ"ח. מפקד המבצע היה נחמיה שיין מעין חרוד, שהיה אחד המפקדים הבולטים של הפלמ"ח. אניטה שפירא תיארה אותו כאדם צעיר מחונן "בעל שאר רוח ואהוב על אנשים ואלוהים" (“ברל”, עם עובד, עמ' 480). כמה שעות לפני המבצע הצטרף לכוח יחיעם ויץ, שהיה מראשוני ומבכירי הפלמ"ח. הוא היה בחופשה שבה התכונן לבחינות הגמר בכימיה באוניברסיטה העברית, אך לא הסכים לוותר על השתתפותו במבצע. ס. יזהר, שהיה בן־דודה של יחיעם וחברו הקרוב, כתב כי "רץ בלתי־קרוא כמעט, נדחק ללכת בראש, לבוא לזכות להיות בדבר שלקראתו התאמן ימים רבים ממבחר ימיו הקצרים" (מתוך המבוא, עמ' 6). הוא שובץ לתפקיד סרק – מאחר שלמד בלונדון ושלט באנגלית "הופקד על מענה באנגלית למקרה הצורך" .יחיעם היה מודע לכך שאין לו תפקיד ממשי. אך למרות זאת, החיבור בין נחמיה ליחיעם "נסך ביטחון בלוחמים. שניהם היו אנשי רוח ומעשה, בהירי מחשבות ונחושים, בעלי כישרון מנהיגות טבעי, מהבכירים שבמפקדי הפלמ"ח", כותב גביש. אנשי היחידה עזבו את נקודת הכינוס שבקיבוץ מצובה לכיוון הגשר – כשישה קילוטרים בצעידה נוחה ומהירה במורד. בדרך הם ראו כמה ערבים רכובים על חמורים. הערבים לא עוכבו וודאי שלא נרצחו – גביש הדגיש כי "נחמיה ויחיעם, תלמידיו של יצחק שדה היו נאמנים לפקודה שלא לפגוע באוכלוסייה". חילופי הדברים בין אנשי היחידה לערבים שללו את גורם ההפתעה, וכשהגיעו הלוחמים לאזור הגשר נפתחה אש לעברם. מי שנפגע מהאש היה יחיעם. בשארית קולו לחש: "תדאגו לרמה" (אשתו הזמרת רמה סמסונוב) ונפח את נשמתו. הכוח נע אל הגשר ו"בטרם הבינו את המתרחש התפוצץ גשר המסילה ברעם אדיר, ובאתר נפלה דומייה". כנראה שטיפול לא זהיר בחומר הנפץ גרם לתמונת הזוועה שהמחבר מתאר: “פסי רכבת, אדנים, גושי בטון, ענן סמיך של אבק התעופפו ונחתו על מי שהיה בקרבת מקום. כל המסתופפים בגשר נספו, ושרידי אדם נפוצו לכל עבר במרחק של מאות מטרים”.האחד שהונצח גופתו של יחיעם היא היחידה שנותרה שלמה, והועברה לבית החולים רוטשילד בחיפה. הידיעה על מותו "היכתה גלים ביישוב כולו" בגלל יחיעם עצמו, ש"נודע כאיש מופת, מוכשר, איש רוח וספר, ודמות של מנהיג" ובגלל אביו, יוסף ויץ, שהיה "מעמודי התווך של גאולת הקרקע, יישובה וייעורה". יחיעם היה היחיד שזוהה, וכל תשומת הלב הופנתה אליו. הוא הובא למנוחות בהר הזיתים בירושלים בהלוויה שגביש מתאר: "מסע הארון של יחיעם מחיפה לירושלים היה מעין ממלכתי… אנשי היישובים היהודיים ובני נוער יצאו אל הכבישים וכיבדוהו בעמידת דום… בירושלים הוכרז ביטול מלאכה כללי". רבבות ליוו את הארון למקום מנוחתו האחרונה.באותו זמן, לא הייתה תשובה לשאלה המטרידה מה אירע לנעדרי הגשר. "בין אוזלת היד לבין אובדן התקווה חיו ההורים והמשפחות בתחושה של חוסר אונים", כותב גביש. הוא מתאר האווירה הכבדה ששררה בביתו בחדרה. מאז הפעולה לא שמעה המשפחה דבר על אחיו יהודה. יעקב גביש, אבי המשפחה, ניסה לברר מה אירע לבנו ונדחה בכל מיני תירוצים. בן משפחה, פעיל ב”הגנה” שכנראה ידע משהו, פלט אולי מתוך כוונה: "הוא כבר איננו". דב הקטן הורחק מהבית "כדי שלא אשמע את שברה של אמא".בשלהי 1946, כחצי שנה אחרי ליל הגשרים, התקווה כי הנעדרים אולי עודם בחיים דעכה. לקראת יום השנה הראשון פורסם ב"החומה", עלון הקיר של “ההגנה”, שהנעדרים מגשר א־זיב "נספו במערכה". חלק ניכר מהספר עוסק בשאלת שרידי הגופות. ב-1966 התפרסמה בעיתון “מעריב” ידיעה על כי שרידיהם של י"ג החללים נטמנו בקבר אחים בבית העלמין בחיפה. ביוני 1968 התקיים טקס העברת השרידים לאנדרטה ליד גשר אכזיב. 22 שנים אחרי, זכו החללים למצבות.נושא מרכזי נוסף שהספר דן בו הוא שאלת הנצחת חללי הגשר. מבחינת גביש, הנושא הזה מכאיב, מבחינתי האישית הוא נפיץ. בספר כתובים דברים לא קלים על משפחתי ובמיוחד על סבי, יוסף ויץ. המחבר טוען כי אחרי האסון השתבש משהו ב"מאזן ההנצחה" שנבע מתחושת חוסר נוחות בולטת לנוכח מעמדה של משפחת ויץ. וגביש מפרט: היו לה לוויה וקבר; "היא נוחמה בעשרות מודעות אבל; מכתבים וכתבות של צער כן נכתבו בארץ ומחוצה לה; על יחיעם ישבו 'שבעה'. המשפחה היתה פטורה מסאגת הנעדרים והשמועות, ולא נפלה במלכוד השתיקה של 1946".זאת ועוד – כחודש אחרי נפילתו של יחיעם, אביו החליט להנציחו דרך הקמת יישוב על שמו. גביש מדגיש כי מאחר שיוסף ויץ עמד בראש ועדת השמות של קרן קיימת לישראל, לא היה כל קושי לעשות זאת. בנובמבר 1946 מזכירות הקיבוץ הארצי אישרה את הצעתו להקים קיבוץ באדמת ג'דין על שם יחיעם, שהיה חבר השומר הצעיר. אביו היה קשור לקיבוץ ולחבריו עד יומו האחרון וילדי הקיבוץ, שחיכו בקוצר רוח לביקוריו, כינו אותו “אבא ויץ”. בקשר לכך, גביש הביא דברים שנכתבו בעיתון “הבוקר” בקיץ 1947: "הי"ד כולם, פרט לאחד, נשארו באלמוניותם… אחר כך נקרא על שמו – האחד – יישוב צעיר".ב-1951 זעם המשפחות עלה לשיא חדש: משפחת ויץ הזמינה את כל הילדים שנקראו על שם יחיעם לטקס נטיעת חורש על שמו (ליד קיבוץ מעלה החמישה). הם טענו במרירות ש"משפחת ויץ פועלת בניגוד גמור לרוח הפלמ"ח". אני, שגדלתי על “מיתוס יחיעם” ושהתמודדתי עם דמותו ורוחו, מסוגל להבין את תחושת האפליה של המחבר. אולם יש לציין כי יחיעם היה דמות נערצת וגיבור תרבות, וספר מכתביו היה ספר קנוני שנים רבות, בלי קשר לייחוסו המשפחתי.דב גביש הקדיש שנים רבות למחקר על “ליל הגשרים” באכזיב וניכר כי הוא כתב את הספר בדם לבו. יש בספר חיסרון בולט אחד – יש בו עומס של פרטים שמכביד על הקורא. מעבר לכך, הוא נכתב באופן יסודי, אחראי והגון. ניתן לראותו כמלה הסופית בפרשה הטעונה והטרגית. פרופ' יחיעם ויץ נקרא על שם יחיעם, שהיה אח אביו רענן ויץ
