המוח אינו הולם, האוזן ממענת לשמוע: "סבי איננו", אומרת לי אחת משלושת בנותיו בקול שקט בטלפון. איך, הכיצד? סבי, גבה הקומה, הרועם בקולו, המשתחצן משהו ומצטנע במשנהו , זה הפולט פקודות בצרורות, המניף ידו ואומר: "אינך מבין כלום", זה העקשן כפרד, הגאה, עם החיוך המיוחד הזה – הוא איננו? אבל המוח יודע גם יודע: ימיו של סבי היו ספורים, עולם האמת חיכה בפינה.
עשיתי עם סבי (יליד 1938 ) בבית הספר העממי בקרית חיים, בבית הספר התיכון וב"תנועה המאוחדת". הוא היה שנה מעלי. כולם הכירו אותו כבנה של המזכירה בקופת חולים בקרית חיים ה"אדומה". מסלול חייו היה כשל רבים מ"מלח הארץ": נח"ל קרבי, קיבוץ יפתח, ומשם לשירות הביטחון. עליה במעלה התפקידים עד לפסגה: ראש אגף האבטחה. והוא היה קפדן, מחמירן, יודע שהפישול הקטן ביותר יביא לאסון הגדול ביותר. סבי היה כולו אבטחה, ולפתע עוברים לחיים אזרחיים. מה עושים? וסבי מפתיע את כולם: הוא עובר לתעשייה כעוזרו של בני גאון מנכ"ל כור, ומתמנה ליו"ר חברת סולתם פושטת הרגל. וראה זה פלא, החברה מתאוששת, עוברת לרווח. ומאז, סבי, איש האבטחה, איש שירות הביטחון, הופך למציל חברות, ליו"ר של דירקטוריונים. כן, סבי בן קרית חיים.
שלוש אהבות היו לו לסבי:
האחת,לאה האישה, שלושת הבנות והנכדים. מה שלא יכול היה לתת בשרות בשב"כ, נתן בשנים שלאחר מכן.
השנייה, קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב. וזאת הייתה אהבה משוגעת, שלי היה קשה להבינה. "סבי", הייתי סונט בו, " אתה בן קרית חיים אוהד מכבי?, אתה כבר שכחת איך אהבנו את הפועל תל-אביב"? הוא היה מביט בי בחיוך מזלזל כאומר: "מה אתה כבר מבין בכדורסל".
השלישית ,קרית חיים
זאת הייתה האהבה שהכי הכרתי. הקריה הייתה בשבילו הכל , כל ילדותו הקשה, כל חינוכו וכל האידיאולוגיה שספג. קרית חיים לא הייתה סתם מקום ליד חיפה. היא זאת שנתנה לחיפה את הכינוי "חיפה האדומה". חולצה כחולה ושרוך אדום, משפחות פועלים קשי יום, כמעט ולא היה כלום חומרי, אך לנוער היה הכל. סבי היה גאה בכל בן קרית חיים שהצליח, כאילו היה ממשפחתו. "עמוס, אתה ידעת שהוא מהקריה?", הוא היה אומר לי תדירות. פעמים דומה היה לי שהקריה היא מעין "אבא" שלו, והוא גדל יתום.
הלב החם שלו ,הרחב שלו, בגד בו כבר לפני שנים רבות, והתמיד בבגידותיו. עד שהגיע הרגע והוא נלקח. בן כתה שלו, אריק כץ, שלח לחבריו תמונת ילדות של סבי: סבי משחק בלורות עם שכן. אתה מתבונן בתמונה ודמעות ניגרות מהעיניים. כמה יפה היה, כמה חמוד, כמה יפים החיים. ואתה יודע: תמיד יהיו חיים יפים, לנכדים, לנינים.
יהי זכרו ברוך
עמוס
(במקור אצל אהוד בן עזר)