ראש השנה,
הבא עלינו לטובה,
הוא חג של גיוון,
זמן למחשבה,
ולבדיקת הכוון.
אז נעצור לרגע
את קצב המרוץ
ללא סיבה ותרוץ
ונחשוב באופן רגשי
גם בטווח הכללי
ובטווח האישי
והרצון הזה
לעצור ולחשוב
הוא עניין
של מורשת
המביאה אותנו
להתבוננות מחודשת,
אל דרכינו בעבר,
ועל והאופטימיות
והתקווה ליום המחר.
מצד אחד,
התעסקות בדברים
שאין בהם מאום.
ומצד שני,
היכולת להתעשת ולקום.
ושמסתכלים על
מבטי העיניים
שחשים את הרצון
הפועם בנו עדיין
שחשים את הענווה
בנפשנו ההומה
אין ספק
יש בנו תקומה
ואם הכל על לבנו
טמון וחרוט
מאזן העשייה
יעמוד לנו בזכות.
ובראש השנה,
הבאה עלינו לטובה,
עם תקיעת השופר,
אנחנו מבקשים ומתפללים,
מהיושב במרומים,
שנזכה להירשם ולהיחתם,
בספר החיים.
החיים שהם
כמעין המתגבר,
ככל שנשתה
את ממימיו,
תתגבר עוצמת
הצימאון אליו.
באו נשלב ידיים,
ככוח מאוחד,
שיוצא מלבו,
של כל אחד,
שהיושב במרומים,
ישמע את קולנו,
יאזין לבקשותינו.
מי ייתן והשנה
הבאה עלינו לטובה,
תביא בכנפיה,
בריאות אחדות חברות,
הצלחה ושמחה,
והתחלות חדשות,
שיש איתם תקווה,
ונקווה להתגשמותו,
של הגדול שבחלום,
לבואו של השלום.
ואם נשאר לנצח
עם מאוחד,
אין ספק,
שחיינו יהיו,
חיים של חג.
שנה טובה ומבורכת
לנו ולכל בית ישראל
כתב יוסי וולך
11.09.2015