השבוע מלאו 160 שנה לפרסום הספר
בחלוף מאה ושישים שנה
נראה ששום דבר לא השתנה
האוהל ממשיך להיות שייך
לא רק לדוד תום
אלא לשדרות רוטשילד
ולכל מקום
שהעבדות בו הפכה
להיות מטרה
ושמה על ראשה
זר ועטרה
המסמלים בבירור
את יעודה ועתידה
לראות אותנו
חיים בזכותה.
וזה לא דבר סתמי ונדוש
שהעבדות מרימה ראש
וגורמת לשביתות ובלאגן
כמו תנאי העבודה
של חברות כוח אדם.
והעובדים הזרים
שהבוס לא מהסס
שיבנו עבורו
את פתום ורעמסס.
וההרגשה הרודפת
אותנו בלי משים
שמכבידים עלינו
בשרי מיסים.
ואלו שעובדים
בשתי משרות
כדי שיוכלו
להמשיך ולחיות
ואם הם יפסיקו
להיות לעבודה עבדים
הם יהיו ממש אבודים.
ומה קרה להפרטות
פשוט "ברוך"
והתוצאה
"עבד כי ימלוך".
וההבדל בין
זמן הדוד תום
לזמן העכשווי
שאחרי שש שנים
אפשר היה
לצאת לחופשי.
אז מה הפלא
שאחרי מאה ושישים שנה
הספר ממשיך להיות להיט
כי לאן שלא נביט
ונעשה זאת יום יום
ביסודיות ממש
נגלה בסביבותינו
את "אוהל הדוד תום"
מוקם מחדש
כתב יוסי וולך