שישי בבוקר, שמנו את הילדים בבית ספר והתיישבנו לקפה השבועי שלנו.מה אתה לא מספר לי? יסמין שואלת. אני רואה על הפנים שלך שאתה מסתיר משהו. מגייסים אותנו. שוב. אני עונה לה. לכמה זמן היא שואלת, תהיה בחג? אין לי מושג אני עונה .ואני חושב לעצמי, לאן הגענו שאני מתבייש לספר ליסמין ששוב יש לי מילואים.ששוב אני עוזב אותה ואת הילדים בלי תאריך חזרה. ששוב היא הופכת להיות אמא חד הורית לשני ילדים שבורים מגעגוע. ששוב היא צריכה לצאת בלילות עם שני ילדים לחדר מדרגות כשיש אזעקות.ו אני חושב על העבודה שלי ששוב אני נעלם ממנה לתקופה לא ידועה. ואני רואה את הממשלה הרעה, רעה הזאת מקדמת את חוק ההשתמטות בלי להניד עפעף, ואני רואה את גולדקנוף רוקד ושר "נמות ולא נתגייס" בזמן שחברים שלי התגייסו ומתו, ואני שואל את עצמי למה, למה אני הורס את המשפחה שלי ויוצא שוב למילואים? למה זה הגיוני שלי אכפת יותר מהמדינה מאשר הממשלה שמנהיגה אותה? וכל יום יש לי פחות תשובות…
בתמונה: משפחה מדגמנת נורמליות, מצרך יקר ערך בימים האלו.
