מוקדש באהדה לכל מתנדבי ומתנדבות החמל"ים ברחבי הארץ.
שלום לידידיי
לא שלחתי אליכם סיפור חדש זמן רב, כי אני עסוקה מאוד בבישול לחיילים. אני שולחת מדי שבוע מאז פרוץ המלחמה 5-7 תבניות אלומיניום גדולות חד פעמיות עם כ80 כדורי שוקולד ותבשילים אחרים..
בהשפעת פעילותי זו נוצר הסיפור הרצ"ב. תיהנו, הגיבו ושתפו עם מכותביכם.
רותי
שבעים קילו בשר
אוף! אני כבר לא יכולה יותר! מלמלתי לעצמי כשצנחתי באפיסת כוחות על הכיסא הקרוב לדלת. אני כל כך עייפה! אני כל כך מבואסת ומתוסכלת! מה ביקשתי בכלל מרשתות המזון האלה?! רק שבעים קילו בשר לחיילים שייצאו מחר לריענון ורוצים לעשות על האש לפני שיחזרו הביתה לחופשה קצרה… איך האנשים האלה מהרשתות יכולים לסרב לי?! איך אפשר?! איך אפשר?! איך אפשר?!
בתחילת המלחמה כולם תרמו ברצון, ואפילו שיבחו אותי כשראו את הפנים המקומטים ואת ההליכון הגדול שלי, שהם קוראים לו שלא בצדק בשם המעליב "עגלת נכים", ולי נותר רק להיכנס לטרנטה שלי ולאסוף את השלל, אבל עכשיו כולם קיבלו פיק ברכיים… בשלוש רשתות כבר לא עונים לי בטלפון, וברשתות אחרות אומרים שהם כבר תרמו או שהם אימצו יחידה אחרת… הם, תסלחו לי, פשוט תפסו תחת…
כשסיפרתי לחברות שלי בחמ"ל הן צחקו. "את תשיגי, יעל," הן אמרו בביטחון. "את תמיד משיגה. אף פעם לא אכזבת אותנו…", אבל עכשיו אני צריכה לטלפן להן ולהסביר שהפעם נכשלתי… שלא הצלחתי…
אין לי אפילו כוח לקום מהכיסא כדי לנעול את הדלת… אבל מי זה מצלצל עכשיו ומקיש עליה קלות? אין לי כוח לקום ולפתוח… אני לא רוצה לראות אף אחד עכשיו… אני מוכרחה להיות קצת לבד עם השקט שלי. אני כבר אישה זקנה ואני לא חייבת שום דבר… לא אפתח… לא אפתח… לא אפתח…
הדפיקות חזר ונשנו ולבסוף קראתי "פתוח", כמו בסדרת הטלוויזיה הישנה והמצחיקה שאהבתי בעבר לצפות בה עם אריה שלי שאני כל כך מתגעגעת אליו… חבל שאין כדורים נגד געגועים…
בפתח עמדה השכנה שלי, ז'קלין, ובידיה כרגיל מגש מכוסה במפית צחורה ובו עוגיות מרוקאיות ריחניות שהיא מביאה לי בחיוך כל שבוע.
"היכנסי, ז'קלין," מלמלתי, והיא מיהרה להתיישב על הכיסא שלידי ולהציץ בפניי המזיעות. כרגיל לא נעלם דבר מעיניה החוקרות.
"מה קרה לך, נשמה, למה הפנים שלך כל כך לבנות כמו צלחת של מרק והעיניים כמו ביום כיפור?" שאלה בדאגה.
לא הייתה לי ברירה וסיפרתי לה שאני מתרוצצת בין הרשתות כבר יומיים ולא משיגה את תרומתן. "שבעים קילו בשר? בגלל זה העיניים שלך אדומות?" השתוממה ז'קלין.
כן, כי החיילים צריכים עד מחר בבוקר," התחלתי להסביר.
ז'קלין, כרגיל, לא התרגשה. "רק שבעים קילו בשר? ממש קטן עלינו! אנחנו נמצא את הבשר הזה, אבל קודם נשתה קפה," אמרה ומיהרה לכיריים כדי להרתיח קפה שחור עם הל כמו שאני אוהבת.
"איך נשיג?" מלמלתי. "הרי החזירים האלה עושים המון כסף מהמלחמה ולא מסכימים לתרום כמו שצריך!"
ז'קלין לא ענתה. היא מזגה את הקפה לכוסות שהוציאה מארון המטבח ולגמה מהקפה בפנים חמורות. ישבנו דקות אחדות בשתיקה ואז היא פקדה: "יעל, נשמה, תביאי את הטלפון שלך."
"בשביל מה את צריכה את הטלפון שלי?"
"בשביל הוואטסאפ של המתחם. יש במתחם שלנו המון משפחות והדיירים יתרמו ברצון."
הבטתי בה בסקרנות מהולה באי אמון. היא כמעט בת גילי, ולא הייתי בטוחה שהיא יודעת לשלוח וואטסאפים.
ז'קלין לבשה פתאום ארשת של מורה קפדנית והכתיבה לי בקצב הכתבה: "חיילים המתפנים לחופשת ריענון קצרה מבקשים לעשות על האש מחר בערב. אנחנו זקוקות בדחיפות לשבעים קילו בשר כשר מכל המינים: בשר בקר, בשר טחון, עופות, קבבים ועוד. נא להביא הכל מתובל ומוכן לצלייה לבית 2 דירה מספר 7."
הבטתי בז'קלין בחיוך עצוב. "אני מוכנה להתערב איתך שזה לא יעבוד," אמרתי בייאוש.
"נחכה ונראה, כפרה, תסמכי עלי… ועכשיו כשהעיניים שלך כבר לא כל כך עצובות והפנים קצת ורודות אז אני יכולה ללכת הביתה ולהכין את הבשר. ואת לכי לנוח. זה לא בריא בגיל שלך להתרוצץ ככה."
ז'קלין עזבה את הבית ואני נרדמתי בחדר השינה בבגדיי ובלי להתקלח.
צלצול דלת הכניסה העיר אותי. בפתח עמדו חמש שכנות ובידיהן תבניות אלומיניום חד פעמיות וקופסאות פלסטיק מכוסות. "זה בשביל החיילים שלך," אמרה אחת מהן בחיוך, ואני הזמנתי אותן להיכנס. הן עזרו לי להכניס את הבשרים לפריזר ולמקרר, וכשנגמר המקום התנדבו אחדות מהן לאכסן את השלל בביתן. עד הערב באו שכנות נוספות, ואחרי שנאסף כל הבשר טלפנתי לחמ"ל וביקשתי שינוע ליחידה.
בחמ"ל כרגיל שיבחו אותי. קראו בראבו וכל הכבוד, ואני הסברתי שהכל נעשה בזכותה של ז'קלין, שלעולם אינה מאבדת את האופטימיות שלה והיא עומדת להצטרף לחמ"ל שלנו.
כעבור ימים אחדים קיבלנו בוואטסאפ צילומים ממסיבת הריענון ובהם הבעת תודה וקריאות עידוד. העברתי את הצילומים למתנדבות של המתחם והלכתי לישון, כי מחר אני צריכה להכין מאה כדורי שוקולד לחיילים ולמשפחות החטופים. מי מוכנה לעזור לי?
העברה מ"שירונט אין לך מה לדאוג
| אין לך מה לדאוג ביצוע : עוזי פוקס מילים: תלמה אליגון רוז לחן: קובי אושרת אין לך מה לדאוג אני נזהר ולובש גם סוודר אין לך מה לדאוג זה מיותר הכל בסדר אין לך מה לדאוג כאן נהדר מפגיזים כהוגן באמת שלא חסר דבר. אין לך מה לדאוג פה קייטנה ועושים שמח ואתמול היה אפילו פנאי להתקלח אין לך מה לדאוג אני ישן וחולם עליך כשאחזור העירה נתחתן. שלחי לי תחתונים וגופיות כאן כולם כבר כמו חיות נלחמים כמו אריות מורל ממש גבוה ואצלנו בפלוגה מבקשים קצת הפוגה מותק לא לשלוח לי עוגה. אין לך מה לדאוג אני נמצא במקום בטוח ובין הפגזה להפצצה יש זמן לנוח אין לך מה לדאוג פגז מתוק סבלנות ילדונת באמת שאין סיבה לדאוג. שלחי לי… |