בחיינו יש מושגי זמן כמו עבר, הווה עתיד. קשה לנו לחיות בהווה המתמשך. כשאנשים קרובים לנו או ידועים נשמטים ממערכת חיינו – נפקחות לרגע עינינו ואנו יכולים לראות, בין שאר הקשיים שלנו, את יכולתנו לדבר אודות אנשים אלה בלשון עבר.יוסף עמנואל (מנלה) הוא אחד מאנשים אלה. חותמו בארץ החיים ניכר ומעורר פליאה בין יודעיו וגם בין אלה שלא ידעוהו.סיפורו מתחיל כסיפור יהודי קלאסי: נולד בפולין לפני כשמונים שנה, ובילדותו עלה עם משפחתו – הוריו ואחותו הגדולה (אחותו הקטנה נולדה כבר בארץ) – לישראל, לחיפה.לכל אחד כישרון משלו, ייחודיות משלו, ושאר מתנות שקיבל כשבא לאוויר העולם. אצל יוסף התחברו כישרונותיו-מתנותיו באופן ובאופי מיוחדים במינם. מעולם לא ניצל כישרונות מיוחדים אלה לטובתו הפרטית-אישית. עוד מהיותו ילד קטן הייתה בו זיקה בעלת כיוון מיוחד למה שבימינו כבר לא כל כך בשימוש: לטובת האנושות.בהיותו תלמיד מחונן בבית הספר הריאלי בחיפה, דבקה נפשו במורו, ד"ר יוסף שכטר. אליהם הצטרף מספר קטן של תלמידים נוספים, ויחד היו עוסקים במה שד"ר שכטר כינה "הנקודה הפנימית" הקיימת אצל כל אחד ואחד, אך אינה מוצאת את ביטויה, או את דרכה, בחיים האישיים והחברתיים. ד"ר שכטר היה אדם מעמיק ורב גוני. אנגלית לא ידע – "רק" גרמנית, עברית, אידיש (ואולי פולנית). הוא היה בין אנשי החוג הווינאי בשעתו, עלה לישראל, ועסק שנים רבות בחינוך ובכתיבה: החל מפרשנויות מעניינות לכתבי הקודש – התנ"ך, המשנה והתלמוד, וכלה בהשגותיו לגבי כל הקשור בהחייאת אותה "נקודה פנימית" – יהודית וכלל אנושית.תלמידיו היו מתרגמים עבורו מאמרים מכל קצוות תבל. ביניהם יוסף עמנואל, שידע שפות רבות על בוריין (לרבות ערבית, שעזרה לו בעבודתו במודיעין הישראלי) ועוד שפות שבזכותן היה מתרגם לעברית כתבים מעניינים. באותו זמן (שנות החמישים של המאה העשרים) לא ידעו רבות בישראל אודות זן בודהיזם, אודות אקולוגיה וכדומה. המאמרים המתורגמים על ידי תלמידיו (מאת קירקגור, אריך פרום, היינריך פון קלייסט, כתבי קודש מהמזרח הרחוק שהתפרסמו באנגלית, דברי רבנים ידועי שם מכל הדורות, ועוד ועוד) הביאו את תלמידיו למסקנה שאדם אינו יכול להגיע למשהו רציני בחייו אלא עם אנשים נוספים, בחיי עדה.השתלשלות הדברים ארוכה ומעניינת, אבל בסופו של דבר, אחרי טלטולים ונפתולים רבים, קם גרעין "יובל", שחיפש מקום קבע להתיישב בו ולנסות הלכה למעשה לקיים חיים שבהם הקשר בין העולם הגשמי והרוחני הוא קשר חי.יוסף עמנואל היה המבוגר בינינו, ובדרכו השקטה והבטוחה פילס דרך אל המוסדות המיישבים, עד שהשגנו את המקום שבו אנו נמצאים כבר למעלה מחמישים שנה. אמנם הקרן הקיימת לישראל קיוותה שנהפוך לכפר יערנים, שיעסוק בשיקום היערות המנוונים באזור, אבל לא כך היה (וזה כבר מסיפור אחר…). יוסף גם עזר ליישוב היהודי היחידי באזור, שגב, לקומם את התפוררותו (הבלתי נמנעת) ולחלץ את תושביו מבעיותיהם.לימים עבר יוסף לירושלים, וקיבל על עצמו את תפקיד המזכיר הכללי של האגודה להבנה בינדתית. איני באה מתוך עמדת "שופט", אבל אנשים רבים, אפילו אם כוונותיהם טובות, אינם יכולים להימנע מגילויים אישיים לא קלים. הדבקות של יוסף במטרה, ויכולתו לגבור על הקשיים מבלי לשקוע בהם הן אמנות בפני עצמה.הוא גם השתתף בהקמת "נווה שלום", ניסיון להקים יישוב יהודי-ערבי. שם גם הובא למנוחות.אי אפשר שלא להזכיר את ה"עזר כנגדו", את הדרה, שהייתה שותפתו הנאמנה והמסורה בכל פעליו, וליוותה אותו במסירותה הבלתי נדלית עד ליום מותו.
במותו אפשר להתקשר יותר לברכה "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים". אמן.
כתבה: רותי אבידור
מראשוני מתיישבי יודפת
(וגיסתו של יוסף)