נילי דיסקין: צעירים לנצח –לזכרו של עודד ברונשטיין
חזרתי אתמול בלילה מביקור אצל בתי בגרמניה אל הידיעה העצובה על פטירתו
של עודד. לא הייתי בעדת תקומה ,אם כי ה"רוח" המיוחדת של העדה הזאת עברה
אלי דרך המדריכים שלי, מוישה אלוני, וירדנה פרלמוטר, כולל זכרון של כמעט כל
מילות הדיקלום הדי מטומטם "די, אי מי עקד על גבי הפסים….. וכ"ו וכ"ו , את עודד
הכרתי באמצעות האתר. הוא אסף אותימהרכבת כשערכנו סיור ברחוב ילדותי, עבר
איתי על פני תחנות ילדותי בקריה,הצטרף אלינו לסיור. ובעצם, רשמית – זה הכל!
לא ראיתי אותו מאז. אבל, לפעמים אתה פוגש מישהו, נוצר לך איתו קליק, עד כדי כך
שמדהים לקלוט שבעצם נפגשת איתו רק פעם אחת! עודד היה אחד מ 3-4 אנשים
יחידים שלהם נתתי את כתובת המייל שלי, מלבד ילדי . יש לי הרבה חברים, ולא לכולם
יש הכתובת . הייתי מקבלת ממנו מיילים שכל אחד מהם היה איכותי, ומעניין. אהבת
שירי ארץ ישראל, עניין בכל מה שקורה בה ובעיקר בחלק הצפוני שלה, בהיסטוריה שלה
כל זה איחד אותנו – בלב. אני מרגישה שאיבדתי חבר. וכל עובדות המציאות הכרות
ופגישה חד-פעמיים כפי שנאמר, לא יכולים לה,להרגשה הזאת. עד כדי כך היה נורא
לשמוע, שאפילו לא המשכתי לקרוא את המיילים שהצטברו לי או את הדברים החדשים
באתר של גייזי. אל "זמן הנחיתה" מצטרף כרגע הצורך ב"זמן עיכול הידיעה המרה
הזאת"– שלום לכולם. להתראות בשמחות. נילי דיסקין.