כמו שאי אפשר להסביר אהבה, או נוסטלגיה, כך אולי, קשה להסביר למה אני מרגישה פינה חמה בלב לנחל-עוז. כל ההסברים ( הגרעין שלי, גרעין "עלומים" הלך לשם, הייתי שם במחנות עבודה וגיוסי בצל וגזר, עבדתי בחדר האוכל כשעוד היה צריף עץ לא גדול וכשעוד כל חבר נשאל איך הוא אוהב את הביצה שלו בארוחת בוקר וכ"ו וכ"ו) הסברים אלה אין בהם כדי לסבר את האוזן. בכפר עזה יושבות בנות הכיתה שלי מקריית חיים שהיו איתי בתנועה המאוחדת ,( השבוע התכתבתי עם איתמר כרמלי מקיבוץ יפתח ,שהיה המדריך הראשון שלנו והתפעלתי מזיכרונו הבלתי יאומן), ובעצם בכל קיבוצי ואולי גם במושבי עוטף עזה נמצאים בני קריית-חיים, מכל תנועות הנוער. בכל זאת, לנחל-עוז יש לי פינה מיוחדת בלב. אולי לא צריך בכלל להסביר,, אלא רק להרגיש. את השיר > "פרח אדום" כתבתי כשאני חושבת על נחל-עוז. רק לשם תרמתי תרומה כספית, צנועה בשל אמצעי הלא גדולים כגמלאית ( ואני מודה לאלעד לב-רן על ההזדמנות). אז חיזקו ואמצו. הקיבוץ הוא כבר לא הקיבוץ שהכרתי .אבל, הרוח היא אותה רוח. תמונת הקקטוס הפורח של בני הזוג קרגמן – מסמלת בעצם מה שרציתי לאמר.אל תאבדו תקווה. הלב של הרבה אנשים- איתכם, גם במותו של דניאל הקטן, אבל גם בכל השנים שקדמו לכך. ( אגב, בהרבה מהמפות של "ידיעות אחרונות" נחל-עוז לא מצוינת. ודאי יש לכך סיבות טובות). למשפחתו של דניאל, המילים לא ישנו, ואולי לא יעזרו. אבל, לכל השאר, עם כל האי צדק שבדבר ( יושבת לה ברמת השרון וכותבת אלינו משם. לא עוברת מה שאנחנו עוברים) …… , אהבה שבלב, יש לה ערך,. היא ,אולי בכל זאת, קצת מחזקת ונותנת כוח. הלוואי שיפרחו לנו פרחים מהקקטוס הקוצני הנטוע באדמה קשה , וכמו בצילום . עוד יבואו ימים טובים יותר. אני בטוחה. בינתיים שימרו על עצמכם ועל ילדיכם.אני חותמת על חלק מדבריו ( בהספד על רועי רוטברג) של משה דיין. לא על הכל. ולמרות שעצוב לראות שגם אחרי יותר מששים שנה ההספד הזה עדיין אקטואלי ( אני עוד זוכרת את גבעת עלי מונטר הארורה), נחל-עוז בגרה, יפתה, ובגרותה אינה מביישת את נעוריה. שלום לכם והרבה אהבה והערכה לדברים שנראים לכם אולי פשוטים ונשמעים כפראזה אבל אתם, ולא צ.ה.ל – נהדר ככל שיהיה, ממשיכים לשרטט את גבולות הארץ המוכה והנהדרת הזאת.
נילי דיסקין