התקבל מאריק כץ :ספרו של שלמה גלזר " הרבה יותר ממשחק. סיפורו של הכדורסל הקיבוצי". כתבה של ערן נבון ויריב פלד שפורסמה ב"ישראל היום " בעקבות כנס השקת הספר שהתקיים לאחרונה בעין השופט.

יום חמישי, 22.6.2023 ג' בתמוז תשפ"ג

• מרסל חפץ וחבריו ממצרים שיגעו את עין חרוד • איתמר מרזל מיגור ויתר על דירה ברמת גן • עמית גל מהגליל לא שוכח את החב"דניקים בעונת הדובדבנים לפני 30 שנה • ולמה פחד מיקי ברקוביץ' מהברחשים בניר דוד? • בעקבות ספר חדש על עלייתו (ושקיעתו) של הכדורסל הקיבוצי, חזרנו לקבוצות שמילאו את הליגה ולשחקנים שכיכבו בהן ובנבחרת ישראל – אבל רק אחרי חליבת בוקר ברפת.

מיקי ברקוביץ', מספר 9 האגדי של מכבי ת"א והאיש שקלע כמעט כל סל מכריע בכדורסל הישראלי, לא יכול לשכוח את הפחד שאחז בו לקראת המשחקים נגד הקבוצות בקיבוצים, וזה לא קשור רק לעובדה שהקיבוצניקים של אותן שנים היו שחקנים לא רעים בכלל, שנתנו באופן קבוע פייט למכבי הגדולה.

"הבטן היתה מתהפכת לנו בדרך לקיבוצים בשנות ה־70", הוא נזכר. "פחדנו מהם, ובעיקר מכל מה שהתעופף שם. המשחקים היו במגרשים פתוחים, לפעמים בחום של 40 מעלות בעמק הירדן, במקומות כמו בית אלפא וניר דוד, והיו שם ענני יתושים וברחשים ענקיים שנכנסו לך לעיניים, לאוזניים, לאיפה לא. היה לנו שחקן, סטיב צ'ובין, שממש פחד מהם. אי אפשר היה להתרכז במשחק, ולפעמים גם הפסדנו שם".

ברקוביץ' זוכר היטב את אגדת הכדורסל הקיבוצי, זה שהצמיח במשך שנים תרבות ספורט הישגית וחברתית והפך לגאוות יחידה. 30 שנה אחרי זכייתה של הפועל גליל עליון באליפות היסטורית, הקבוצה הקיבוצית האחרונה שהצליחה בגדול כשהיא גוברת על מכבי והפועל תל אביב ומסיימת רצף של 23 אליפויות רצופות למכבי, יצא בימים אלה הספר "הרבה יותר ממשחק, סיפורו של הכדורסל הקיבוצי" (הוצאת גלילית) שכתב שלמה גלזר, שחקן ומאמן עבר ואיש כדורסל בכל רמ"ח איבריו. הספר סוקר את תולדות הכדורסל בקיבוצים ושופך אור על תופעה ספורטיבית והיסטורית מדהימה למדי שהיתה ואיננה עוד.

בשיאם, מסוף שנות ה־60 ועד תחילת שנות ה־80, הקיבוצים היוו 3.5% מהאוכלוסייה בארץ, וכמעט ממחצית הקבוצות בליגה ומסגל שחקני נבחרת ישראל היו מהקיבוצים", מסביר גלזר (70) את ממדי התופעה. "השיא היה בעונת 1968/9, אז שיחקו בליגה הלאומית שש קבוצות קיבוציות מתוך 14.

בארבע אליפויות אירופה שבהן השתתפה נבחרת ישראל בין השנים 1977-1971 היו חמישה שחקנים מההתיישבות העובדת בין 12 שחקני הסגל, ו־10 מתוך 50 הקלעים הבולטים בכדורסל הישראלי הם בני קיבוץ.

באותן שנים המשחקים התקיימו בימי שישי בערב, והיה ממש עוצר בקיבוצים וביישובים שמסביב. כל הקיבוצניקים, מההר ומהעמק, באו חפופים ולבושים להצגה הכי טובה בקיבוץ".

החבורה המצרית

זה התחיל כבר בשלהי מלחמת העצמאות, עם ארבעת אנשי "החבורה המצרית" – מרסל חפץ, אליהו עמיאל, רודי ויינברג וחיים גורמזנו – יהודים יוצאי מצרים שהגיעו לעין חרוד והפכו את הכדורסל בישראל על פיו. הכוכב הראשי של החבורה היה חפץ, לימים אגדת כדורסל ואחד משחקניה המובילים של נבחרת ישראל.

חפץ עלה לארץ ב־1950, הגיע לעין חרוד והתבקש לעבוד במשתלה, אולם לא הבין היטב את השפה וחשב שנשלח לעבוד במשטרה. הוא ירד לכביש עפולה־בית שאן, תפס טרמפ למשטרת עפולה וניסה להסביר לשוטרים בערבית מהולה בצרפתית ובמעט עברית שנשלח מעין חרוד לעזור בעבודה. לבסוף התאספו שוטרי וקציני המשטרה במגרש שליד התחנה וקיבלו ממנו שיעור בכדורסל.

שמם של הכוכבים המצרים הפך לכלל־ארצי באותו קיץ, אז נערך בירושלים טורניר מרובע של קבוצות הפועל. מעט לפני הטורניר ביטלה הפועל חיפה את השתתפותה, ומי שנרשמה במקומה היתה הפועל עין חרוד, שכללה את ארבעת השחקנים המצרים ואת חבר הקיבוץ מאולי חייקין. עין חרוד הביסה את ירושלים ב־30 הפרש, את הפועל תל אביב ב־20 ואת מעיין ברוך ב־19 – ובן־רגע הפכה לאגדה. שבועיים לפני אותו טורניר הקים מיכה שמבן, מורה להתעמלות ולימים "מר כדורסל" ו"מר כדורעף" של ישראל, את הפועל חולון. שמבן, שצפה בטורניר, הגיע לעין חרוד, אסף את הכוכבים המצרים וצירף אותם לחולון – וכך הסתיים החלק העין־חרודי של אגדת הכדורסל המצרית.

ב־1953, בעקבות הצלחת נבחרת ישראל באליפות אירופה במוסקבה, שם זכתה במקום החמישי, הוחלט לראשונה על הקמת ליגת כדורסל כלל־ארצית לאחר שעד אז שיחקו קבוצות שהשתייכו למרכזי מכבי והפועל בטורנירים נפרדים. בעונה הראשונה כללה הליגה ארבע קבוצות ממכבי וארבע מהפועל והשתתפו בה שתי קבוצות מקיבוצים, הפועל גבע והפועל מעיין ברוך, אולם שתיהן התפרקו מייד לאחר העונה הראשונה.

במעיין ברוך שיחקו כמה צעירים ממרכז הארץ שהגיעו לגרעין נח"ל בקיבוץ, בהם שמעון "צ'ינגה" שלח, שהיה לימים שחקן גדול ומאמן גדול אף יותר, כשהוביל את נבחרת ישראל באליפויות אירופה ואסיה, כולל זכייה במדליית הזהב במשחקי אסיה בבנגקוק ב־1966 ובמדליית כסף במשחקי אסיה בבנגקוק 1970.

לצד צ'ינגה שיחק משה "מוסה" דניאל מקיבוץ חולתה, שחקן נבחרת ישראל בכדורסל ובכדורעף ולאחר מכן מאמן נבחרת ישראל לנשים ואביו של מוטי דניאל, שחקנה של מכבי תל אביב שהפך לדור שני בנבחרת. לאחר התפרקות מעיין ברוך עבר מוסה דניאל לשחק באשדות יעקב והיה מגיע לאימונים ולמשחקים במשאית החלב שירדה מהגליל לעמק הירדן בדרכה למחלבת תנובה בתל יוסף

אלי רביד{ ליישי }: רבים מבני קריית חיים היו שותפים לראשית ספורט הכדורסל בארץ.במגרש הכדורסל הפתוח של " בית יציב " בקרית חיים, ארגנתי כנער ,בשנת 1953-1952 טורניר כדורסל על גביע " הבו לנו ספורט -קול ישראל " .הייתי באותם הימים כתב ספורט בצפון של תוכנית ספורט לנוער בשם " הבו לנו ספורט " ששודרה אחת לשבוע , בשעות אחר הצהריים ,ברדיו " קול ישראל מירושלים", התוכנית נערכה על ידי עדין טלבר { טיילהבר } ז'ל ,שהיה אז סטודנט לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים {ומי שייסד את אס'א , ארגון ספורט אקדמאי , ארגון הספורט של הסטודנטים בישראל.} בטורניר זה , לקחו חלק קבוצות הכדורסל של "הפועל " קריית חיים ,מכבי " קריית מוצקין , " הפועל " יגור " , קבוצת כדורסל של אחד מבתי הספר בחיפה וקבוצת הכדורסל של " הפועל אשדות יעקב " שזכתה בגביע. שחקנים שהיו אז בראשית דרכם הספורטיבית ,המוזכרים בספרו המרתק של שלמה גלזר , השתתפו בטורניר זה. לבן הקריה , חברי הטוב ראובן ברוג, שהיה שחקן כדורסל ב" הפועל " קריית חיים חלק נכבד וחשוב בתולדות קבוצות הכדורסל בהתיישבות העובדת.ראובן הגיע עם הגרעין שלו { התנועה המאוחדת }לקבוץ חמדיה ושיחק כדורסל בקבוצת " הפועל " בית אלפא. בהמשך אימן כדורסל את קבוצות " הפועל " גבת , "הפועל " יפעת , " הפועל " מעגן מיכאל ו"הפועל " מעוז חיים. מוסה { משה } דניאל המוזכר בכתבה,{ 1930-2020} הוא בן קריית מוצקין, חניך תנועת " המחנות העולים " , חבר נאמן לאחותי אילנה ז'ל { 1930-2022}מאז ימי תנועת הנוער ועד יום מותו . .יחדיו היו בתנועת " המחנות העולים " ,בהכשרת חולתה, בגדוד השלישי של הפלמ'ח { ביו היתר כיבוש צפת והגליל.} מוסה דניאל ז'ל היה שחקן כדורסל וכדורעף מצטיין ,שיחק בקבוצות שונות ובנבחרות ישראל בכדורסל ובכדורעף. היה מהיוזמים לפיתוח כדורסל נשים בישראל . שנים רבות נאבק לקידום מעמדן של הספורטאיות ואימן את נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל.

ארבעת התמונות הנ'ל ,מתוך ארכיון " האתר חופשי של בני קריית חיים".