מכתבי לדודיק שושני, חבר קיבוץ להב, בן קרית חיים (רח' ט"ו לשעבר,על ספרו "חיי עם הבדואים" (בהוצאת קיבוץ להב ) סיפורים על קרית חיים של פעם, על הקמת קיבוץ להב ובעיקר על חיים עם הבדואים במשך עשרות שנים.חיים של כבוד למסורת וידידות כנה – הוכחה אפשר גם אחרת. לא כל יום קוראים ספר שכזה.דרישת שלום לכל הקריתים בלהב ונקווה לטוב. בתודה, דן רונן
לדודיק שושני שלום,
תודה על ספר סיפוריך "חיי עם הבדואים" בהוצאת קיבוץ להב 2010. לא כל יום קוראים ספר כזה; סיפורים מרתקים, מסכת חיים שיכולה למלא ספרים, סיפורים חשובים המוכיחים שאפשר גם אחרת.הרבה שנים חלפו מאז ימינו בקרית חיים אך "חברות אינה מזדקנת". במשך השנים, קראתי ושמעתי על פעולותיך "באהלי קידר במדבר", אך לקרוא את סיפוריך מפיך זו חוויה מרתקת.התגאיתי בשכן מרחוב ט"ו בקרית חיים שהגיע למעלת "נסיך הבדואים" – כפי שכינה אותך הארי בלפונטה שביקר בלהב והיה עד לפעולותיך.ספרך "חיי עם הבדואים", ייחודו במילה "עם" שבכותרת. מילה קטנה האומרת הרבה, סיפוריך על החברות המופלאה שלך שנרקמה במשך שנים עם הבדואים מתרכזים במילה "עם". שפירושה, להיות עם, להכיר, להעריך, להבין, להתרגש, לסייע, להיות איכפתי, לעודד, לפתור בעיות, לגלות אמפתיה וענין, סימפטיה, אמינות, נאמנות ועוד.סיפוריך הם דוגמא לשכנות טובה ואמיתית "לא מלמעלה" "לא בכוח", "לא כטובה", "לא איטרסנטית" אלא פשוט אהבה אנושית וכבוד הדדי; אהבה משיבה אהבה.תמר גולן ז"ל שיזמה את הוצאת הספר אכן דייקה בהוסיפה לך את התואר -"האיש שכולם אהבו לאהוב".על חשיבות פעילותיך עמד יוסי שריד בסיום הספר בפרק "סוף דבר": "לו שמעו בקולו של דודיק ונהגו ע"פ עצותיו לא היתה הפצצה המתקתקת הזו מונחת היום במרחבי הנגב ועתידה להתפוצץ במוקדם או במאוחר – במוקדם ככל הנראה" – כמה נכון.הוכחה לקביעה זו, היא הדוגמא של פינוי הריכוז הבדואי בתל – מלתחה, להקמת שדה התעופה בנבטים. אתה נבחרת לעמוד בראש מינהלת הפינוי והוכחת שאפשר גם אחרת. הסובלנות וההידברות השתלמו והביאו להסכמה. אתה מספר שדגם הפינוי של תל מלתחה, לגבי כל האוכלוסיה הבדואית הוצע בזמנו ע"י חמישה אישים בכירים במכתב לראש הממשלה מנחם בגין, ולא זכה לתשובה – כך אתה מספר בפרק על "הבדואים ואנחנו – מחשבות".כותב יוסי שריד: "לו רבים היו כמוהו, לו היו פני הדור כפניו; דודיק שושני הוא הפנים היפות של ישראל שאותה אנחנו מתעקשים להסתיר".הדוגמאות שהצגת בסיפוריך על כבוד והערכה למסורת הבדואית, על חברות כנה, עם "שייחים" ועם "עמך", הביקורים ההדדיים אצל המשפחות, התגייסותך לסייע בכל יכולתך ולפתור בעיות – כל אלה ועוד ראויים שנלמד וגם נפעל בהתאם.בספרך כלולים סיפורים גם על ימי קרית חיים, שמעלים אצלי בוודאי, יעלו אצל רבים מהקריתים של אז זיכרונות רבים; שרשיך הם שורשי."הזיכרונות הם כפגישות", אנו לא זוכרים שנים אנו זוכרים רגעים המלווים אותנו כל חיינו. הזיכרונות הם גם "פגישות עם עצמנו" אני זוכר את הוריך סוניה (שרה) וזכריה, התרגשתי לראות את הצילום של אחיך בניק רוזנברג שנפל ב- 1948 בקרבות לכיבוש באר שבע. והנה אתה באותו הנגב ופועל לקידום יחסי שכנות טובה עם שכנינו הבדואים. הסיפורים שלך על משפחת רוזנברג ועל הבית ברחוב ט"ו: "החצר של 750 מטר, משק עזר של ירקות ועצי פרי ועם היונים, הארנבות והתרנגולות". מהבית שלך אני זוכר בעיקר את המרפסת הגדולה בה שיחקנו ובה נשך אותי הכלב שלכם בידי, והספקתי לקבל 7 זריקות (מבין ה-14 שנדרשו) נגד כלבת עד שהתברר שהכלב אינו חולה.סיפוריך על משחקים על שפת הים, על רכיבה באופנים בחולות בחורף ונסיעה לים בשבתות דרך קרית שמואל והמחנה הצבאי הבריטי; על שרה קיפניס (קוזירובסקי) אמו של עזריה אלון ומורתנו המושלמת. חבל שעזבת את "בית חינוך לילדי עובדים בקרית חיים" בכיתה ג' עם ילדי קרית חשמל ועברת לבית הספר בקרית מוצקין השכנה הקריה של "המעמד הבינוני" והמסחר הפרטי. לזכותך עומדת העובדה שנשארת בשומר הצעיר וגדלת להיות סוציאליסט נאמן ואמיתי. נהניתי לקרוא את סיפורך על הימים הראשונים בקיבוץ להב במדבר. חשוב שאתה מזכיר כמה מחברנו שאינם: אביהו גולן, נמרוד פלדמן, דן רטנר, תמר גולן ופועה מנצ'ל מורתנו – המופיעה בצילום בו היא מארחת בדואים בדירתה בירושלים. גם פועה פעלה רבות לקידום החינוך בשבטי הבדואים. כן מעורר זיכרונות ומחשבות על הזמן העובר הצילום של 6 הכלות ו- 6 החתנים, שמאז הקימו שבטים שלמים. חשוב לקרוא את תיאוריך על הגשמת חלומו של עוזי חלמיש והקמת המוזיאון לתרבות הבדואים ע"ש ג'ו אלון, בקיבוץ להב. מפעל מרשים וחשוב; יצא לי ללוות את עוזי והמוזיאון בהיותי חבר מועצת המוזיאונים במשרד החינוך והתרבות והייתי עד להתפתחותו ולחשיבותו. הרבה סיפורים כלולים בספרך, חשוב וראוי שרבים יקראו אותם וילמדו מהם. אני מצטרף לתודות לחנה עמית, שכתבה את סיפוריך מפיך, בפגישותיה איתך ועם זהבקה רעיתך, בביתכם בלהב בצל עצי הפרי. תודה לחנה על המשפט שכתבה בהקדמה: "אני מודה על ההזדמנות הנדירה לסור לקיבוץ להב ולפגוש אנשים של פעם שאהבת הבריות מפעמת בליבם". כמי שהכיר את מייסדי להב מימי השומר הצעיר אני מזדהה איתה בכל לב.
אני מצטרף לתודות לעקיבא לב-רן (ליברנט), חברי למקהלת קן קרית חיים והיום מרכז את ארכיון להב. לעמנואל מרקס שכתב את הסקירה על הבדואים בנגב המצורפת לספר, דש לזהבקה רעיתך ולכל חברינו בלהב.
תמשיכו בדרככם הטובה
דן רונן
ירושלים