מגבי ומדן רונן רולניק שימור מורשת קרית חיים במשפחת רולניק לדורותיה

מועבר לאתר סיפור על ערב שהוקדש לשימור מורשת קרית חיים,    שערכה לאחרונה משפחת וירה ומישה רולניק מראשוני קרית חיים לדורותיה היה זה מפגש שורשים בקריה על הדשא, בחצר הבית שבו גרו ההורים. בתובנה שראוי לזכור, לשמור ולהמשיך"   כל דור בדרכו הוא. השנה נערך המפגש ביום השנה ה- 28 למותו של אלי רונן בעלה של גבי,  מי שהיה יו"ר של הועדה הציבורית של בית נגלר כ- 10 שנים; ולהשקת חוברת מודפסת שהוציאה המשפחה סיפורם של חלוצים שהיו וישנם"  סיפורם של וירה ומישה חלוצי העליה השלישית וסיפורה של דודה סוניה רולניק שישבה בגרוש בסיביר כ- 25 שנים. המפגש שפע סיפורים מהעבר, פזמונים שכתב סבא מישה לכל נכד  הצגת ציורים שצייר וצילומים. כל נכד מבני המשפחה שהכירו את הראשונים, סיפר מה היו סבא וסבתא בשבילו. סיפורי המורשת אין פירושם חזרה לעבר, מטרתם לתרום לדיאלוג בין היום לבין האתמול, להכיר את ערכי העבר ששימשו בסיס להקמת קרית חיים, ערכים שבמרכזם טובת הכלל, בעולם בו שולטת טובת הפרט. המטרה היא לספר לנכדים על אהבתנו לקרית חיים, ולהבהיר שגם אנחנו הותיקים לא תמיד חיינו לפי הערכים שחונכנו עליהם,  אך אנו יודעים שמה שחשוב הוא שאנו מאמינים גם היום,  שיש להשתדל לחיות לפיהם. גבי רונן רולניק קרית חיים

דן רונן רולניק ירושלים קרית חיים (המייצג בין השאר את ישראל בסיאוף העולמי – ארגון בינלאומי לשימור מורשות תרבות בעולם, במעמד שותפות עם אונסקו

 

‏09/07/2015

גבי רונן רולניק                                                                    
דן רונן רולניק

שימור מורשת קרית חיים במשפחת רולניק (רונן) לדורותיה שימור מורשות למה ואיך?

השנה, כמו כל שנה, התכנסה בקרית חיים, משפחת רולניק (רונן) לדורותיה, על הדשא בבית שהיה ביתם של וירה ומישה רולניק מראשוני קרית חיים ופעיליה, ברח' טו' 26 (היום ציפר). היה זה, המשך של מסורת משפחתית, של מפגשי שורשים שהפכו למורשת לכשעצמם. הרקע למפגשים אלה, ההכרה שקרית חיים, על אף שהיום היא אינה מה שהיתה, בכל זאת "יש בה משהו"; יש בה אבני דרך בזמן" שראוי לזכור ולשמור, כל אחד מהדורות הממשיכים בדרכו הוא. השרשים והזכרונות חשובים לא רק להכרת המציאות שהיתה בעבר, אלא ביכלתם לתרום להבנה איך נוצר ההווה תוך דיאלוג עם העבר.

השקת חוברת מורשת: "סיפורם של חלוצים שהיו …. וישנם".

השנה נערכה ההתכנסות המשפחתית של משפחת רולניק (רונן), לציין השקת חוברת, מודפסת, שהוציאה המשפחה, הכוללת סיפורים, פזמונים, ציורים, צילומים ומסכת חיים של חלוצים שעזבו בית בגיל 17-18 (וירה – ממוסקבה ומישה  – מניקולייב באוקראינה) עלו ל"פוסטינה" ("מדבר" ברוסית) בפלשתינה בעליה השלישית, בתחילת שנות ה- 20 של המאה שעברה; חלוצים שהקימו ביתם בחולות קרית חיים  בחוברת נכלל גם סיפורה של דודה סוניה רולניק – "אסירת ציון"  שנעצרה ב- 1926 באוקראינה על חברותה בהנהגת החלוץ וישבה בסיביר כ- 25 שנים עד עלייתה ארצה ב- 1969.

עליה לבית העלמין צור שלום

המפגש החל בבית העלמין בצור-שלום, סביב חלקות הקברים של וירה ומישה ושל אלי רונן (בעלה של גבי) הקבורים זה לצד זה בצור שלום. גבי ספרה על אלי רונן שהלך לעולמו לפני 28 שנים. אלי היה יחיד ומיוחד, איש ציבור בכל רמ"ח אבריו, מנהיג טבעי רב פעלים,  מלא חום, אופטימיות ושמחת חיים, מראשוני קבוצת "אלומות" בעמק ירדן;
פעל רבות, בין השאר, בקליטת העליה הרוסית, בקידום התיירות ועוד; וכעשר שנים עמד בראש הועדה הציבורית של בית נגלר בקריה.

תודה להורים וסליחה שלא שאלנו מספיק

גבי ודן הודו ליד הקברים להורים וירה ומישה "על מי שהייתם בשבילנו, על הקשיים שהתגברתם עליהם, על תרומתכם לחנוכנו" וספרו עד כמה הם מצטערים היום שלא דברו מספיק עם ההורים לא שאלו ולא בקשו מהם שיספרו עוד ועוד.. והיום אין כבר את מי לשאול.

שמחת המפגש ב"בית רולניק"

לאחר העליה לבית העלמין התכנסה המשפחה על הדשא בחצר הבית גו גדלנו גבי ודן, לשיחה וספורים. הבית עומד על מכונו במקום שהיה אמנם הוא גדל והתרחב, אך נשאר עם החצר המטופחת, הדשאים ועצי הפרי, וכולו זכרונות. ההורים וירה ומישה, היו ודאי מאושרים לשמוע את השירים והסיפורים, איך זוכרים אותם ואת מורשת חייהם ואיך ביתם הקטן הפך למרכז פעילות חברתית תרבותית ענפה שמרכזת גבי "בבית רולניק" לוותיקות קרית חיים; פעילויות ששמען יצא לקרובים ולרחוקים.

"ילדות היא מולדת"

במפגש ספרו גבי ודן על ילדותם המאושרת גם בימים הקשים של פעם, גבי ספרה כמה היא מאושרת לגור באותו הבית בו נולדה. יחד קראנו קטעים מהחוברת מהזכרונות והסיפורים של ההורים שלוקטו בחוברת השרשים, כל נכד סיפר מזכרונותיו מי היו סבא וסבתא בשבילו וכיצד נשארו בזכרונם, דבריהם, לוו בהקראת פזמונים שסבא כתב לכל נכד ונכדה  בהיותם קטנים. במהלך הערב קראנו מהחוברת ספורים על ההורים החלוצים שבאו לבנות לתרום ולתת, על העליה לארץ, על ההרפתקאות והסיכונים שעברו בדרך לארץ ישראל; על העבודה הקשה של סבא בבית חרושת למדרגות מרצפות  וצינורות בטון בת"א ובקואופרטיב "נמליט" לחמרי בנין במפרץ חיפה; על חגיגות חברה "טרסק" בת"א שידעו לעשות חיים בשירה שתיה וריקודים על תהלוכות העדלאידע בת"א ועוד.ספרנו על סבא מישה שהיה פעיל ב"הגנה" ונתפש עם אקדח בנוה-צדק בתל אביב יפו, במאורעות תרפ"ט (1929) וישב חצי שנה כאסיר הגנה בבית הסהר בירושלים , ספרנו על פעילותה הרבה בתחומים רבים, של סבתא וירה, בעיקר בסיוע למערכת החינוך, לבית החינוך לילדי עובדים, לתנועות הנוער, ולקליטת עולים שעלו דרך הים בעליה ב' שארגנה ההגנה. גבי ודן כילדים לא שוכחים את העולים החדשים שהגיעו בשעות הלילה מהספינות לבתים בקרית חיים.  לנו נאמר מספרת גבי "אם יבואו הבריטים תאמרו להם שהם אחים שלכם".
ספרנו על ההפצצות בתי הזיקוק והנמל בחיפה, ע"י מפציצים איטלקיים וגרמניים במלחמת העולם השניה; כמעט ולא היה לילה שלא נשמעה בו האזעקה; ספרנו על "טנקי הנפט" באי.פי.סי שבערו שלושה ימים ולילות, סיפרנו על עמודי בלוקים שהפיקו עשן להסוואה ועל הבלונים המעופפים להגנה אווירית ועוד. לא נשכח, מספרת גבי "את העולים מהעליה הרוסית עם פתיחת השערים  ב- 1958 ובשנות ה- 70 וה- 90, שמצאו בביתנו בקרית חיים, בית חם ומקלחת חמה. סבתא וירה דואגת למצוא להם עבודה ולעזור להם להסתדר".  דן סיפר על פעולתה של סבתא בימי מלחמת העולם השניה בליגה V, שסיפקה אמבולנסים לצבא האדום דרך טהרן. סבתא וירה עוטרה בתואר "אשת מופת" של קרית חיים ו"אשת השנה" של ההסתדרות בקריה. וכך נמשכו הסיפורים וההקראות מהחוברת.

אוטופיה סוציאליסטית עירונית – מערכת החינוך

גבי ודן סיפרו על קרית חיים "אוטופיה הסוציאליסטית העירונית" (כהגדרת צבי גנין); ועל תקנון נוקשה שחתמו עליו המשתכנים, כדי להגשים אוטופיה זו; תקנון של שיתוף פעולה ועזרה הדדית, הדגשת ערך העבודה והתחייבות לעבודה עצמית ועוד; וזאת כדי "שלא יהיו להם הזיות קפיטליסטיות". . גבי ודן סיפרו מסיפורי החינוך בקרית חיים; על מחנכים שלא רק חלמו שלילדים יהיה טוב, אלא שאפו לחנכם שירצו "שהעולם יהיה טוב יותר". דן סיפר שמנהל ביה"ס צבי עין צור ביקש לבטל מתן ציונים לתלמידים בטענה שהלימודים חשובים כשלעצמם ואינם "תחרות ביןתלמידים", והמנהל ביטל את החלטתו בלחץ ההורים.

 

קרית חיים כפי שיכולה היתה להיות

סיפורי העבר חשובים כי אנחנו מי שאנחנו בזכות אלה שקדמו לנו וסללו את הדרך. "זכרו" סיכם דן ה"מורשת והזיכרונות הם גם שלכם".זיכרונות העבר חשובים לא רק כדי שהזמן והשכחה לא יעלימו אותם, אלא, כי יש בהם געגועים למה שקרית חיים היתה יכולה להיות. יש בהם מחוייבות להמשכיות אמנם תוך שינויים, כל אחד בדרכו הוא – אבל המשכיות.  נכון שבעבר המרכז היה טובת הכלל – "ערכים של אנחנו" והיום זה טובת  הפרט – "ערכים של האני", האגואיזם, התחרות, הרווחים ו"כל דאלים גבר".נכון שהזיכרונות לא תמיד הם מה שהיה ולעתים הם מה שאנו חושבים שהיה, לעתים הם מיופים וגם מומצאים, אבל תמיד הם יכולים לתרום לדיאלוג עם העבר ולהגדרה מחודשת של ה"אני" וה"אנחנו". גם אם בצורות אחרות מאשר היה בעבר. "העבר אינו קדוש" אמר מרק טווין "מה שחשוב לזכור שזה עבר ולא ניתן להשיבו".אנו לא מבקשים שתהיו כמו סבא וסבתא, או כמונו ההורים, גם אנו לא תמיד חיינו עפ"י הערכים שחונכנו עליהם, מה שחשוב הוא שנאמין שיש לחיות לפיהם ושתמשיכו דרכם של קודמכם בדרככם אתם.נקווה שחוברת השורשים והמורשת של המשפחה ומפגשים כמו הערב יצליחו להעביר לכם הנכדים את האמונה שלמרות הכל אפשר לחלום שהעולם יהיה טוב יותר.

"קרית חיים שלי"

בסיומו של הערב הוסיף דן כמה שורות על "קרית חיים שלי", מדבריו בהנחיית חגיגות היובל לקרית חיים ב- 1983:

קרית חיים שלי היא ילדות מאושרת ושירים רוסיים, חולות צהובים ושיחים ירוקים ,נחל אפוארה, חורשת האהבה ושלוליות עם ראשונים.  שחיה למצופים, בים גבה גלים
בוזיק והעגבניה עם מקהלת הפועלים ,וחיילים בריטיים ודרום אפריקאים בחג המולד שיכורים ,קרית חיים שלי היא קופת חולים לכל המחלות והפצעים, קניה בהקפה בצרכניה, וה"אוונסים" ממשכורת בעבודה, קרית חיים נשארה בשבילי, רחובות א' ב' ואלכסנדר זייד בודד,קרית חיים שלי היא עץ אקליפטוס וחדר האוכל של קיבוץ רשפים ,עדר כבשים של קיבוץ רוחמה ואנו הילדים "הו הו הרועים" זכורים לנו לטוב, טקסי אחד במאי מצעדים ודגלים אדומים,  יהודית המורה וחג הביכורים,  היא תנועות הנוער, מחנות קיץ, פעולות ריקודים ושירה השומר הצעיר מרקס ואנגלס והמהפכה. והורה חסידית בקן בלילות שבת עד צאת הנשמה- קרית חיים שלי היא בית חינוך לילדי עובדים,  צריף בית העם, אפניים בחולות ומשחקי מחניים נגד הקריות השכנות. קרית חיים שלי היא זיכרון כואב של חברים ומדריכים שנפלו בקרבות הקשים,  במלחמת השחרור, בשיירת יחיעם ובכל הקיבוצים  אך עם כל זאת, תקווה ושמחת חיים.

קרית חיים שלי היא שיר של אהבה הנמשכת כבר חמישים שנה.

                                      מתוך דברי ההנחיה של דן רונן 
                                      בחגיגות היובל 18/2/83