אופירה אלמנתו של דני באה לנחל עוז כילדה , בשנת 1964 .לאחר שעזבה את הקיבוץ התחתנה עם דני ופתחה פרק מאושר בחייה, במאי-1984 נופצו חייה לרסיסים, כעבור 30 שנה בהר הטייסים מספרת אופירה את סיפור חייה-ועל כך כותבת הבת דנה :
הר הטייסים – יום הזיכרון, 5 במאי 2014
אני לא נוהגת לכתוב פוסטים, אבל היום החלטתי לשתף. היום זהו יום הזיכרון ה-30 במספר שאימי (ובהמשך גם אני) מגיעה להר הזה. היום אמא שלי נשאה את דבר המשפחות השכולות בטקס. סיפור אישי, שהוא כל כך של עוד רבים במדינה שלנו. זה הסיפור של אמא שלי.הרגע הזה צרוב בנשמתי לעולם. ועברו כבר 30 שנה. זה הרגע שחצה את חיי לשניים – אלה שלפני ואלה שאחרי. בצד האחד חיי הצעירים שהייתה בהם רוח נעורים, תמימות, תוכניות בלי סוף לעתיד, ובעיקר – אהבה גדולה.
ובצד השני שלושה עשורים בדיוק.הייתי באותם ימים מיילדת צעירה. את הבשורה קיבלתי במקום הכי לא צפוי, בזמן הכי בלתי נתפס. 27 במאי 1984 היה יום נישאונו הרביעי. צהרי היום, שמש אביבית מלטפת, העולם מחייך ואני בדרכי למשמרת. בכניסה מתגודדים מתלחשים כמה מהרופאים במחלקה. אני קרבה, אומרת שלום, הם מחבקים, אחד מלטף את בטני ולוחש לי בשקט: "שרק יהיה לך כוח ילדה".המשמרת החלה מוזר. מעט יולדות, מאוד נדיר במקום העמוס הזה, שקט אחר, לא שגרתי. ואז הגיע רופא, חבר. אני זוכרת עיניים דומעות וסערת רגשות על פניו. אמר לי "בואי איתי". שאלתי אותו "מה עשיתי?…" הגענו לחדר המנהל ובפתח החדר הכל התבהר. ישבו בחדר המפקדים, חברים מהטייסת וחברים לצוות בחדר לידה – אלה שבחלקם נפלה המשימה לבשר לי באופן רשמי על חיי שהתרסקו לפני שעה לרסיסים שלא ניתן לאסוף.אני זוכרת את עצמי יושבת שם, משותקת, ללא תנועה, בטני סוערת. ביתי העוברה, מתנועעת, בועטת בחוסר שקט, כאילו זועקת גם היא מבפנים שלא יכול להיות, זה פשוט לא יכול להיות!לא בכיתי אז, לא שאלתי כלום. ישבתי שם קפואה על מקומי, מנסה לעכל, להפנים. סביב כולם שותקים, דממת מוות באויר.באחת הוטחו חיי אל מערבולת בלתי נתפסת, ערבוב של רגשות בעוצמה שלא היכרתי. הקרקע הנשמטת תחת רגליי, ההבנה הדי מהירה שכל מה שהיה כבר לא רלוונטי ואני בתסריט חדש ולא מוכר. איך יכול להיות בעולם שפוי אשה בהיריון עומדת על פתחו של קבר פתוח? הצעיר החייכני עם העיניים הירוקות, החיוך הענק הפנים המאירות. לא נתפס, רק עוד אתמול צילם אותי בגינת החמניות שלנו… אנחנו כל כךל צעירים, חיים מלאים עוד לפנינו, מוות לא מופיע בתסריט הזה.והשבעה… ימים ארוכים של ביקורי מנחמים, אני ובטני התופחת והלילות שבסופי הימים האלה. החושך, הפחד, סימני השאלה, הלידה המתקרבת. המירוץ נגד הזמן להספיק להתארגן לפני. והיציאה מהבית בסוף השבעה. לגלות שבחוץ שגרת חיים והעולם לא עמד מלכת. רק אצלי החיים נעצרו חלפו חודשיים, ילדתי הגיעה אל העולם. דנה שלי, השותפה לגורל הלא הגיוני הזה. מתנת הפרידה שהשאיר לי דני. בת נהדרתשגדלה ובגרה ומימיה כפעוטה הבינה שהגיעה לעולם עם תפקיד, כשאחריות מוטלת על כתפיה הזעירות.זה הסיפור שלי. הכאב הפרטי שלי ושלה. סיפור של יתמות מאב דור שלישי. סיפורם של רבים בין היושבים על ההר הזה, סיפורם של רבים עוד יותר מבני הארץ הזאת. ובהסתכלות רחבה יותר סיפורו של העם היהודי בזמנים קודמים וגם בעת הזאתהסיפור שלי הוא על היכולת לקום מחורבן אישי ענק ובלתי נתפס במימדיו, לקומם את חיי לצמיחה, להתפתחות אישית, לגדל ילדה שמחה לא בצל האסון, אלא לצידו של אובדן ענק וגאווה גדולה על מי שהיה אביה.יש בסיפור שלנו כאב ענק על ההחמצה, על מה שיכול היה להיות, על המשפחה המדהימה שלא הספקנו להיות, על עוד ילדים שלא הבאנו לעולם, על הקן שחלמנו להקים והקמתי לבי עבור שתינו. על גינת החמניות שקמלה באחת. רשימת ההחמצות ארוכה מאוד. אני מנסה לאורך השני לכבדה ולהניחה בצד, להתבונן בחיים ממקום חיובי, סלחני ומקבל, לחפש וגם למצוא את הטוב והיפה, לבחור בשמחה, להצניע את הצער. על ההר הזה, מקום שכולו הוד והדר, תמיד בראשית האביב, כשריח פריחות ממלא את האויר בבוקרו של יום הזיכרון, במפגש הזה המתקיים כבר עשרות בשנים, אני רוצה להודות לאנשים המלווים אותנו לאורך הדרך. משפחת חיל האויר – חברים לדרך, אנשי הטייסת בעבר ובהווה, ענף נפגעים ומפקד החיל. האנשים מתחלפים, צעירים שלא הכירו מגיעים רעננים והרוח נשמרת.החום האנושי, האכפתיות ושמירה על תחושת השייכות למשפחות שנשארו בצידי הדרך הם מקור כח חשוב כל כך לצמיחה, מחזק ומרומם, שומר עלינו זקופות וגאות!
ועל כך תודתי, תודתנו."
