את אמנון הכרתי בגיל 4. האומנים בתל אביב הקטנה היו חבורה מאד חברותית . כל האומנים מכל הסוגים היו שותפים לאותה בוהמה שצמחה בעיר העברית, כל השחקנים, הבימה האוהל והמטאטא הציירים האדריכלים, נגנים משוררים וסופרים היו בחבורה . ואנו ילדי האומנים היינו חבורה משנית של פרחחים שזחלו מתחת לשולחנות בקפה אררט ולאחר מכן בקפה כסית שברחוב דיזינגוף. הלכנו כולנו להצגות ולתערוכות , התפלחנו לסרטים בבית העם וגם לקונצרטים של התזמורת. לא אחת נתפסנו וחטפנו.עם אמנון ואילנה(רובינה) היו לי יחסים מיוחדים.אצל אמא שלי בעת ההיא לא היה מקרר וגם אצל המסקינים לא היה , ואנחנו הילדים היינו מתגנבים למטבחים ,לארונות האוויר שבקיר על מנת לסחוב קצת ריבה או איזה מטעם אחר. כשגדלנו אמנון ואני למדנו יחד בתיכון חדש בחמישית, אצל טוני המנהלת הידועה , קשה להגיד שלמדנו הרבה ובעיקר ברחנו לראות את מכונת היריה (שוורצלאוזה) שהיתה מוצבת על חוף הים של רחוב פרישמן, שהרי היתה זו מלחמת 48. היינו שנינו הפרחחים של הכיתה ושברנו חלונות רבים, עד שטוני זרקה אותנו וקראה להורים, האדון מסקין והגברת ציונה הגיעו לבירור אצל טוני. והוחלט שאמנון ואני נחזיר מכספי המתנות שלנו את תיקון השמשות(פרויקט חינוכי). למותר לציין שלא המשכנו בבית ספר זה יותר משנה. נפגשנו שוב בגרעין ובנחל עוז, אמנון היה בוהמיסט אמיתי , איש של חברים ותרבות איש שאפשר להתחבר אליו ולהשתולל ולצחוק, אך גם להתוכח על הצגה טובה או על ציור מודרני של צייר זה או אחר. אחיו יובל נולד הרבה אחרי אמנון כשהיה בנחל עוז, וגרם לנו להתעלל באמנון לא מעט.
איש מצוין , חבר טוב , איש תרבות .
חבל על לכתו
כצלה