קשה לי לתאר את התחושות של משפחה שנכנסת שוב ושוב לסבב נוסף כמשפחה מגויסת. המצב חרא, אובייקטיבית. זה קשה עם העבודה, זה קשה עם הילדים, וזה נהיה בלתי נסבל ככל שהמדינה מתדרדרת. אבל הכי קשה זה התחושה שאנחנו הופכים למיעוט, קבוצה הולכת וקטנה של משפחות שנושאות על הגב את הנטל העצום הזה, בזמן שרוב האוכלוסייה ממשיכה כרגיל, כאילו זה לא העסק שלה.
ולסיום, הערה קטנה: להגיד שמי שמתגייס בצו 8 הוא בוגד שמשתף פעולה עם ממשלת החורבן ובגללו המלחמה ממשיכה זה לא שונה מלשבת בישיבה ולשיר על ממשלת הכופרים שבלשכתה אינכם מתייצבים. אותה יריקה בפרצוף למי שמוכן להקריב הכל כדי שתוכלו לקום בבוקר ולהמשיך עוד יום רגיל בחיים שלכם.
