צר לי עליך אחי ארתור, נעמת לי מאוד. הקשר ביננו הוא ארוך שנים והתחיל עוד לפני שאתה היית מודע לו. שנינו גדלנו והתחנכנו בקריית חיים, כשעוד הייתה קטנה ואינטימית. אבי, שהיה מורה בבית הספר, היה בין מוריך וזכורים לי ערבי הקייץ הקרירים, כשאתה ובני כיתתך הייתם יושבים בחצרנו ומשוחחים עם אבי, המחנך, על כל דבר שבעולם ובמיוחד על המלחמה שפרצה באירופה, אבל אז עדיין לא נודע גודל האסון. אני שהצצתי מן החלון, או שהתחבאתי מאחורי אחד העצים בגינה, אבל לא העזתי להצטרף לגדולים, הבטתי בכם בקנאה. אבא היה מצביע עליך תמיד, כאחד התלמידים המצטיינים ורומז ממי עלי לקחת דוגמא. האידיליה הזו לא נמשכה זמן רב, כיוון שהאיטלקים החלו להפציץ את מחוזותינו וגם אתם, הגדולים, נאסר עליכם להתרחק מבתיכם ומהמקלטים.
גם בתנועת הנוער-העובד נפגשנו. אמנם לא היית מדריך ישיר של בני גילי, אבל נוכחותכם כולכם ושלך במיוחד, הייתה מורגשת בכל מקום. גרעין ההכשרה שלך התגייס לפלמ"ח וכשפרצה מלחמת השחרור ואתם נשלחתם לקרבות, נשארנו אנחנו, הקטנים, להביט בכם בהערצה. ואז החלו להגיע גם שמות חבריך, רבים מהם בני קריית חיים, שנהרגו בקרבות, והעיבו על השמחה.
עברו שנים, גם אתה וגם אני עברנו, פחות או יותר, אותה דרך, אם כי ללא כל קשר. שירות צבאי, קיבוץ, לימודים בארץ ובחו"ל, נישואים וילדים. עד שיום אחד, כשאני סוף סוף מגיע לטכניון, כחבר סגל צעיר, אנחנו נפגשים שוב, ואני מוצא אותך, כאחד מעמודי התווך בפקולטה. תוך זמן קצר נקשרנו, אתה, ח. גוטפינגר ואני (בשלב מסויים גם ש. הבר הצטרף אלינו) בעבודה משותפת על נושאים משותפים, הקשורים בתהליכי אנרגיה שונים, פחם, פצלי שמן ומזה למעלה מעשור בנושאי גזיפיקציה של ביומסה ודלקים פוסיליים דלים.
אינני רוצה להכביר מילים על הצד המקצועי שלך, על ההבנה המעמיקה שלך בכל יסודות המדע וביכולת הפנטסטית שלך להסיק דבר מתוך דבר ולנתח כל בעייה מדעית והנדסית בצורה סדורה, שתמיד מניבה פתרונות נכונים. אפילו לא על כשרון ההוראה שלך והערכת הסטודנטים. על כל אלה דיברו ובוודאי גם ידברו רבים מעמיתך ותלמידיך האחרים. אני רציתי לספר יותר, ולו רק במילים ספורות, על החברות שנוצרה ביננו, על אף הפרשי הגילים, על חוש ההומור שלך, על כשרונך לקשור שיחה עם כל אחד ואחת, בין אם הם משכילים ורמי מעלה, או פשוטי עם שבקושי יודעים לקרוא ולכתוב. עם כולם שוחחת בגובה העיניים ומעולם לא בהתנשאות. אפילו עלינו, חבריך, לא התרעמת, כאשר לא הצלחנו, בטיפשותנו ללמוד את רזי משחק הברידג', שניסית ללמד אותנו. רציתי לספר על קנאותך לשפה העברית, וכיצד היית גוער בי: "מה אביך היה אומר לו שמע אותך מדבר כך?!", כששגיתי ואמרתי "אחד-עשרה" במקום "אחת-עשרה", או הס מלהזכיר "פי שתיים" במקום "פי שניים".
למרות שלא האמין באלוהים וראה עצמו אתאיסט גמור, אהב ארתור, מאוד את כל שקשור בתרבות ובשפה העברית ובמיוחד את מקורותינו, התנ"ך והתלמוד. גם בשבועות האחרונים, כשמערכות הגוף קרסו, נלחם בשיניו להגיע ולהשתתף בשיעורי התלמוד של פרופ' ירניצקי.
מיד כשחזר ארצה, בקיץ האחרון, אחרי ביקורו בארה"ב, הוא הכיר באי כשירותו הפיזית והבין שלא יוכל יותר לצאת לחו"ל. לכן ביקש להעביר את יתרות הכספים שהוקצו לו לפעילותו המדעית לתמיכה בסטודנטים ומהנדסי מחקר.
הייתי אצלו כיומיים לפני לכתו מאתנו, ושוחחנו ליד מיטתו. הוא הצטער מאוד שלא הצליח להגיע לשיעור בתלמוד וקיווה שיגיע לשיעור הבא. עד לרגע האחרון הוא לא איבד את צלילות דעתו, התעניין בכל, השתתף בשיחה ולא איבד תקווה. למרות שלא היה מאמין, התפלל וזכה: צלם אנוש לא נלקח ממנו.
יהי זכרך ברוך, ארתור. אנחנו חבריך לא נשכח אותך לעולם.
יהושע דיין
(פרופסור אמריטוס, הנדסת מכונות הטכניון)
17/05/2015