העברה מ" זיכרונות קריית חיים " , פוסט של יעקב זינגר מיום 24.5.23 .
חיים , הספר המיתולוגי אצלו הסתפרנו , אנו וגם ילדינו, במספרה שלו ברחוב כביש ראשי { אח'י אילת היום } בקריית חיים.
דן שמחוני בתגובה לפוסט.
אך! תמונה מאוד אופיינית. תמונה משנים אחרונות. היו ימים שהיה צעיר יותר, מוכרחים להגיד, אבל לא הפסיק לעבוד. היה לוקח קצת מנוחה, או מקבל כוס מיץ בשעה קבועה – משהו מעין זה, וממשיך לעבוד.
צבת הספרים עדיין מתקתקת לי באוזניים – מין כלי עם ידיות צבת שבקצהו מַקְצֵרָת שערות. תיק-תיק-תיק בקצב מנגינה. זה היה הכלי העיקרי. הייתה גם, כמדומני, מקצרה חשמלית להחליק את העורף ותער לקצץ וליישר את הפאות. הקטע עם התער תמיד הכניס אותי ללחץ. ההשחזה על רצועת עור כהכנה לשחיטה, ואח"כ הצביטה בלחי. תמיד עבר בשלום, השבח לאל.
בשני דברים היתרע בי: ראשית שאינו יכול להדביק את השערות בחזרה, ושנית שלא אסתובב אחרת הוא יוריד לי אוזן. ישבתי בלי לזוז, כולי חרדה.
התור במספרה סבב את החדר, העבודה מדוקדקת, השיער מתקצר אבל התספורת מתארכת וההמתנה מתמשכת. לפעמים עזר לו בנו פנחס. קצת חששות ממתלמד אבל עבודה שקטה – כי כרגיל האוויר היה דחוס מדיבורים. חקרן ודרשן בלתי נלאה היה חיים. אף פעם לא שכח לשאול אותי על הדודים שלי בכפר-יהושע. למה דווקא אותם הוא זכר מתוך כל "עשרות" דודיי ודודותיי אינני יודע.
לימים נלאיתי מהתור, וגם התקשיתי לעמוד בחקירות. עברתי ליעקב הספר. בניגוד למעט שבריריות של חיים ולקרחתו, היה יעקב אדם מוצק בעל רעמת שיער שחורה וצפופה. המספרה שלו הייתה בכביש ראשי פינת רחוב ב'. התספורת נעשתה בזריזות ובדממה דקה. תורים אינני זוכר. גם לו היה בנו עוזר לו לעיתים. בניגוד לאביו, היה רזה וצנום אך גם כן עם שיער שחור. את שמו מעולם לא ידעתי בגלל דומיית המספרה. לימים העתיק יעקב את מגוריו ומספרתו לרחוב ה', פינת רחוב כ"ז. את זה שהחלפתי ספר חיים תמיד זכר לי. כל פעם שנפגשנו ברחוב – קריה קטנה וגרים לא רחוק – היה מזכיר לי את "חטאי". לא שכח. לא הפרנסה, ולא הנאמנות, אלא עצם ההכרה היו מאוד חשובה לו. היו ימים.
לבסוף הערה קטנה. אם הזכרתי רחובות עפ"י אותיותיהם זה בגלל שהנוסטלגיה הישנה הזאת כבר אינה מדברת אל אלה שמכירים את הרחובות רק עפ"י שמותיהם.
טוב שנזכרים. כל עוד זה אפשר.