זו הייתה אחת התוכניות המפורטות ביתר להשמדת חיל–האוויר הישראלי, אם לא המפורטת והמתוכננת שבהם והיא תוכננה בלונדון, על–ידי הצבא הבריטי. בטאון חיל–האוויר מביא את הפרטים על התוכנית השאפתנית של בריטניה, שנה אחת בלבד לפני שהצבא הבריטי תקף, יחד עם צה"ל, את מצרים במבצע "קדש".
יובל שוהם
"להשמיד את חיל–האוויר הישראלי". תסתכלו על המשפט הזה, מימין, משמאל, מלמעלה, מלמטה, מהצדדים. תהפכו אותו, תסובבו אותו, תפרקו אותו ותחברו אותו מחדש. ככה או ככה, זה לא משנה. איך שלא מסתכלים עליו, אי אפשר לפרש אותו ביותר מדי דרכים. ההיסטוריה רצופה במבצעים שהיעדים והמטרות שלהם היו עלומים ולוטים בערפל. מבצעים שכאלה הם כלי שרת מצוין בידי פוליטיקאים ותוכניות תעמולה, מבצעים שבהם לא ברור מי עושה מה ובעיקר לשם מה. כל אחד יכול לפרש את המטרה כראות עיניו.אבל לא כך בתוכנית "קטפולט" הבריטית, שנכתבה לפני 55 שנה, ביוני 1955. מטרתה הייתה ברורה: להשמיד כליל את חיל–האוויר הצעיר של מדינת ישראל ועל–ידי כך להשיג עליונות אווירית בשמי ישראל ואף להפציץ יעדים אסטרטגיים בה. זו לא הייתה תוכנית סתמית אותה הגה קצין זוטר חמום מוח, אלא תוכנית מפורטת למדי, שאושרה על–ידי ראשי המטות המשולבים בלונדון. צחוק הגורל: דווקא בחודש בו נכתבה התוכנית, חודש יוני, חל יום חיל–האוויר.כדי להבין מדוע הכינה בריטניה את התוכנית, יש להסתכל על התקופה בראייה גלובלית ורחבה. הימים היו ימים מתוחים ביותר, גם בזירת ישראל ושכנותיה וגם בעולם כולו שבעשור לאחר מלחמת העולם השנייה נחלק לשלוש קבוצות: ברית–המועצות וגרורותיה מצד אחד, ארצות–הברית ומדינות המערב (כולל בריטניה) מהצד השני ומחנה המדינות "הבלתי מזדהות". פעולות רבות, מדיניות או צבאיות של מדינות מערביות בעת ההיא, נועדו למנוע את התפשטות הקומוניזם והשתלטות בריה"מ על מדינות נוספות ואיזורים אסטרטגיים, ביניהם המזרח–התיכון.
"בריטניה היא אויב"
למזרח–התיכון הייתה חשיבות עצומה מבחינה אסטרטגית. מלבד העובדה כי האיזור משופע בנפט, נמצאת בו גם תעלת סואץ, מעבר אסטרטגי בעל חשיבות גדולה ביותר. אבל מעל לכל, שימש המזרח–התיכון כמגן העיקרי מפני התפשטות הקומוניזם דרומה. מדינות המערב חיפשו לבלום בכל דרך את התפשטותה של בריה"מ לאיזור.מבחינתה של בריטניה, נועדה תוכנית "קטפולט" להגן על ממלכת ירדן, בת בריתה, מפני התקפה ישראלית. "בריטניה וירדן היו בברית הגנה, כלומר כל תקיפה על ירדן, אמורה הייתה לגרור תגובה צבאית הולמת מצד בריטניה", אומר ד"ר אילן אסיה, מרצה בחוג למדעי המדינה במכללת הגליל המערבי, שכתב מספר ספרים על התקופה ומתאר את הרקע לברית: "המלך עבדאללה הראשון, סבו של המלך חוסיין, היה בן המשפחה ההאשמית שמוצאה מהחיג'אז (חבל איזור ערב הסעודית). ההאשמים שלטו בחיג'אז במשך מאות שנים, עד שלאחר מלחמת העולם הראשונה נדחקו משם בידי אבן–סעוד. במלחמת העולם הראשונה המשפחה ההאשמית סייעה לבריטים, כך שאלו, לאחר שכבשו את המזרח–התיכון מידי האימפריה העות'מאנית, חילקו לאח אחד את עיראק ולאח השני, עבדאללה הראשון, נתנו את ירדן. למעשה, לבריטים היה אינטרס לשמור את האחיזה שלהם במזרח התיכון. ירדן הייתה 'מדינת בובה' של בריטניה ומי שניהל שם את העניינים היה השגריר הבריטי בעמאן".כמו כן הקימו הבריטים בשנת 1955 את "ברית בגדד": ברית צבאית בחסותם בין טורקיה לעיראק, שנועדה להוות נדבך נוסף במחסום מול בריה"מ. "הבריטים רצו שגם ירדן תצטרף לברית זו ולכן הגיבוי שהם נתנו לה מבחינה צבאית היה חזק אפילו יותר", מסביר ד"ר אסיה.כמו במקרים אחרים, היחיד ממנהיגי ישראל שחזה, כנראה, את האפשרות של הפצצות בריטיות על שדות–התעופה של ישראל, היה דוד בן–גוריון. "הוא ראה בברית בגדד איום קיומי על ישראל", מספר ד"ר אסיה. "בריטניה נתפסה על ידו כאויב. היה טבעי לגמרי שבריטניה לא תהסס לפעול צבאית נגד ישראל ובלבד שתובטח לה המשך האחיזה במזרח התיכון".פברואר 1955, בעקבות הקמת ברית בגדד, חזר דוד בן גוריון לפוליטיקה והתמנה לשר הבטחון. מיד לאחר מכן הוא הורה על "חץ שחור": פעולת תגמול רחבה ברצועת עזה. "הפעולה זעזעה את המזרח–התיכון כולו", מעיד ד"ר אסיה.אבל עוד לפני כן, בשנת 1953, יצא צה"ל לפעולת תגמול שנויה במחלוקת, בעיירה קיבייה, במהלכה נהרגו 69 אזרחים ירדניים. בעקבות פעולת קיבייה, הציבה בריטניה טייסת "האנטר" בירדן שתפטרל לאורך הגבול עם ישראל ולאחר מכן הציבה טייסת "ומפייר" בשדה–התעופה בעמאן. שתי פעולות התגמול הללו, גרמו לממסד הבריטי להסיק שפניה של ישראל להתקפה נרחבת בירדן.על–מנת לפעול נגד ישראל במקרה שתתקוף בירדן, החלה ועדת תכנון משותפת של ראשי מטות הצבא הבריטי בלונדון, להניח יסודות לתוכנית התקפית נגד ישראל. בסוף חודש יוני 1955 הגישו חברי הוועדה את התוכנית שגיבשו לעיונו של מפקד הכוחות הבריטיים במזרח–התיכון. התוכנית נקראה בתחילה "קטפולט" ושמה שונה לאחר מכן לתוכנית "אנקאונטר" (Encounter), קרי "עימות". ההנחה הבסיסית שעמדה לנגד עיניהם של מתכנני התוכנית הייתה כי ישראל תפעל נגד ירדן בקרוב, במהירות ובהחלטיות ולכן התגובה הבריטית צריכה להיות מהירה.
"להשמיד"
התנאי ההכרחי של הבריטים לכל תקיפה בישראל, היה להשיג עליונות אווירית על חיל–האוויר הישראלי, בו שירתו כזכור מטוסי סילון מדגם "מטאור" שנמכרו לישראל על–ידי בריטניה בשנת 1953.חיל–האוויר הישראלי מסוגל לפעול במהירות ובצורה החלטית נגד אויבים מקומיים", נכתב בתזכיר סגן מפקד חיל–האוויר הבריטי, שיצא ביוני באותה השנה. "ביכולתו להפריע למטוסי התקיפה הבריטיים ואף ליירט מטוסי תובלה בדרכם לירדן מבסיסים במצרים ובעיראק". מתכנני המבצע החליטו שללא השגת עליונות על חיל–האוויר הישראלי ו/או השמדתו, אי אפשר יהיה לבצע מבצע יבשתי בישראל. לכן, שיתוקו של החיל הייתה בעיניהם המטרה הראשונה של המבצע. את המשימה הזו, של שיתוק והשמדת חיל–האוויר הישראלי, הטילו המתכננים על מטוסי חיל–האוויר הבריטי המוצבים בקפריסין, מצרים, ונושאות מטוסים בים התיכון. המתכננים לא שכחו את שדות–התעופה של בת–בריתם ירדן וגם להם הועידו תפקיד בתוכנית, ואף תכננו לתקוף את ישראל בעזרת טייסות בריטיות שחנו שם.ב–20 באוגוסט 1955, לאחר ששקד על התוכנית, הגיש מפקד כוחות האוויר במזרח–התיכון, קלוד פלי, את הערותיו לראש מטה חיל–האוויר בלונדון, ויליאם דיקסון. "בפגישה שקיימנו במשרדך ב–20 ליוני, ביקשת ממני לשלוח לך רשימה של מטרות אותן אנו ממליצים לתקוף במקרה שנהיה מעורבים בפעולה צבאית נגד ישראל", פותח פלי את המסמך. בהמשך הוא כותב: "אם נצטרך לבצע פעולה זו, מטרתנו הראשונה תהיה להשמיד את חיל–האוויר הישראלי. להשלמת המשימה, נצטרך לנצל את כל הכוח האווירי שברשותנו, עד שתושלם המשימה. אנו מעריכים כי המשימה תושלם כעבור שלושה ימים. לאחר מכן, נתרכז במתן סיוע ישיר ועקיף לכוחות היבשה. בנוסף, ההפצצות האוויריות ייערכו תוך שמירה קפדנית על המקומות הקדושים בישראל, אך נזקים לרכוש ופגיעות והרג באוכלוסיה האזרחית, הם בלתי נמנעים".
Top Secret
למסמך של פלי צורפו נספחים רבים, בהם רשימת המטרות לתקיפה בישראל, לפי סדר עדיפויות. בנספח A, שבראשו הכיתוב "Top Secret" באותיות גדולות, רשומות המטרות החשובות ביותר: שדות–תעופה ומסלולי תעופה בחירום.תחת הקטגוריה של "שדות–תעופה מבצעיים הנמצאים בשימוש", נמצאים רמת דוד, קסטינה, רמלה, עקרון ובאר שבע. תחת "שדות–תעופה ומשטחי נחיתה נוספים עם מסלולי המראה של מעל 1,000 יארד", נמצאים בין היתר, פלוג'ה, עין שמר, אילת, חיפה, הרצליה, סירקין, לוד ומגידו. בנוסף, נכתב במסמך ששדות–התעופה אינם כתובים לפי סדר עדיפות התקיפה שלהם, כיוון ש"אנחנו מעריכים שבמקרה שתחל ההתקפה, יפרוס חיל–האוויר הישראלי הרחק מבסיסיו הראשיים"בנוסף לנספח A, מצורפים נספחים נוספים עם מטרות תקיפה שונות בישראל. בראש כל נספח נכתב "סודי ביותר" ובו מפורטות המטרות, כגון תחנות מכ"ם, מרכזי תקשורת, מסילות ברזל, תחנות רכבת, צמתי כבישים, מפקדות, מחסני חימוש, מחסני אספקה, תחנות כוח וחשמל ומחנות צבאיים.כ–20 יום לאחר שהגיש פלי את הערותיו ואת רשימת המטרות לראש מטה חיל–האוויר הבריטי, ויליאם דיקסון, ענה האחרון להצעותיו של פלי בתוספת דגשים משלו. "ההערכה, שייקח לנו שלושה ימים להשמיד את חיל–האוויר הישראלי, היא אופטימית מדי", כותב דיקסון. "20 שדות–התעופה העומדים לרשות הישראלים מאפשרים להם לפרוס את כוחותיהם ולא יהיה קל למצוא את מטוסי האויב על הקרקע. המשימה להשמיד טייסות אלה, בין אם באוויר ובין אם על הקרקע, תדרוש את כל המאמץ שאנחנו יכולים לגייס. נצטרך להסתמך הרבה מאוד על איסוף מודיעין בשטח האויב וגם אז יהיה קשה לאתר ולפגוע בטייסות שעל הקרקע. לרשות האויב יש כיסוי מכ"ם טוב והמכ"ם שלנו בירדן חלש וההרים מפריעים לו והמכ"ם שלנו בקפריסין סמלי בלבד".בהמשך מפורטים המטוסים שישתתפו במבצע וקווי ההתקפה כולה. "מטוסי 'קנברה' יבצעו 30 גיחות ביום וישאו 100 טון פצצות. כוח שכזה יכול להתמודד ביום עם אחד או שנים שדות–תעופה".בסיום המסמך מסכם דיקסון: "נראה כי חיל–האוויר הישראלי יהיה אויב נוקשה יותר מכפי שמתאר אותו מפקד הכוחות במזרח–התיכון. נוכל להתברך אם נשמיד אותו תוך שבועיים, אם כי יכולתו תיחלש במידה ניכרת לאחר השבוע הראשון ללחימה. רק לאחר השמדת החלק הארי של חיל–האוויר הישראלי, נוכל לתת סיוע ישיר ועקיף לכוחותינו ביבשה. המטרות שצויינו הן מהסוג הרגיל, אך מרביתן דורשות הפצצות מדוייקות, שאין מטוסי ה'קנברה' מסוגלים לבצע. מטוסי ה'וונום', שפצצותיהם מדויקות יותר, יבצעו את רוב הפגיעות, בהנחה ששדות–התעופה עמאן ומפרק בירדן ימשיכו לתפקד למרות תקיפות האויב מהאוויר ומהיבשה".בינואר 1956 הוגשה התוכנית לאישור ראשי המטות המשולבים בשם צופן חדש ("קורדג'"), ובפברואר אושרה התוכנית, שמונה חודשים בלבד לפני מבצע "קדש".
עמוק במגירה
למרות שבריטניה לא הוציאה את התוכנית לפועל, היא נשארה כתוכנית מגירה לשעת חירום ולא בוטלה עד וועידת סבר בה השתתפו ישראל, בריטניה וצרפת ב–21 לאוקטובר 1956, במסגרתה נחתם "הסכם סבר" בין המדינות, לשיתוף פעולה צבאי נגד מצרים, לאחר שזו הלאימה את תעלת סואץ.בזמן הוועידה, הייתה עדיין תוכנית "קורדג'" בתוקף, למרות שבריטניה נתנה עדיפות למבצע "מוסקאטיר" הידוע בישראל כמבצע "קדש". בריטניה הסכימה לחתום על הסכם סבר רק לאחר שבן–גוריון התחייב כי ישראל לא תתקוף את ירדן. מצידה, התחייבה בריטניה שלא לפעול נגד ישראל ובכך למעשה משכה את תוכנית "קורדג'".
התוכנית להשמיד את חיל–האוויר הישראלי אמנם מעולם לא יצאה אל הפועל, אך היא הייתה תוכנית מפורטת למדי ובריטניה התכוננה להפעילה במקרה בו הייתה חוששת לגורל ירדן. או אז היה חיל–האוויר הישראלי מוצא את עצמו מתמודד עם יריב חזק בהרבה מהיריבים שהיה רגיל להתמודד עמם באותה תקופה. מה היה קורה אז? לא נותר אלא רק להודות שתוכנית המגירה הזו, נשארה עמוק בתוך המגירה.
נכתב בסיוע ספרי מורשת חיל–האוויר