קטעים מתוך פרק מהספר

"היעלים של עין גדי" (The Wild Goats of Ein Gedi)

מאת הרברט ויינר

 

הכמיהה הישראלית ל"משהו"

 

שם, בפגישה של "אמנה1", נתקלתי באדם שהותיר בי רושם שאולי הוא-הוא יהיה הישראלי הרוחני החדש. היה זה מנהיגה של קבוצת "יובלים" שעבדה בשדות הכותנה הלוהטים של עמק בית שאן. ראיתי שם בחור נאה עם עיניים גדולות ושער שחור פרוע, ראשו נח על משענת הכיסא שלפניו. הוא הבחין בי מתבונן בו, חייך ומשך בכתפיו – "דיבורים", לחש, כמו מתנצל על שהדיבורים אינם מעניינים אותו.

בסיום המפגש טיילנו ברחובות ירושלים, ויוסף מנלה סיפר לי על הקבוצה שלו. הוא השתדל לא להגזים בתיאור אפשרויותיהם באותו זמן. בעצם הייתה קבוצה זו נתונה באותם ימים במשבר ארגוני. חברי קבוצה רבים התגייסו לצבא, ומבין הנותרים היו כאלה ש"נתנו את רובם ככולם" ליוגה ולחידושים רוחניים אחרים. לקבוצה לא היה מנהיג קבוע ולא מקום התכנסות קבוע, והם נדדו זמן רב מבית לבית בחיפוש אחר מקום קבוע. ולמרות זאת קיווה מנלה שהתנסויותיהם יעלו פרי. הם לא שאפו להתפתח ולהיות תנועה גדולה; אולם, יש מקום – חשב מנלה – גם לקבוצות קטנות כמו שלהם, קבוצות שאם דרכן תצלח הן עשויות להיות דוגמה לקהילה הכללית, מצב עדיף על זה של הטפה.

 

האידיאולוגיה של הקבוצה, לדברי מנלה, הייתה פשוטה, ואפשר שהיא עשויה להישמע בנאלית. גרעין "יובלים" (לימים גרעין "יובל") רצה לגבש עדה שתתבסס על אהבה וחברות, מקום שבו כל חבר וחבר יוכל לממש את המטרה החשובה ביותר בחייו – מטרה שלדעתם קשורה למודעות לקיומו של "דבר מה גדול מהחיים". יותר מכול רצו חברי הקבוצה של מנלה לגשר על הפער בין האידיאלים שבהם האמינו לבין חיי היום יום.

 

הבחירה בקיבוץ כמקום שבו יגשימו התחדשות רוחנית עורר בימים ההם הדים, כי באותן שנים היה הקיבוץ שקוע ראשו ורובו במשבר, ועולים חדשים וצעירים עירונים כבר לא נמשכו לצורת חיים זו. בתנועה הקיבוצית היכו על חטא: "אימצנו אידיאלים עירוניים והפכנו ליישובים בורגניים המשלמים מס שפתיים לאידיאלים של יחסי אנוש ומטרות רוחניות שהיוו את הבסיס לקיבוץ". לטענת הישראלים הפער בין האידיאלים המקובלים לבין חיי היום-יום בעיר ובקיבוץ, הפער בין חיי החברה לבין חיי הפרט, היו עיקרו של משבר ערכים זה. על רקע ויכוח זה הניסיונות של קבוצתו של מנלה להתמקם דווקא בקיבוץ קיבלו משמעות מיוחדת.

 

למחרת, באחת ההתכנסויות של "אמנה", פָּרַשֹ מנלה בפירוט רב יותר את השגותיו של גרעין "יובל" על הדור הצעיר. מרבית חברי הגרעין היו צברים, בוגרי בתי ספר עירוניים, בניהם של הורים חילונים. מה שהביאם להקים את הקבוצה היה דבר פשוט: "שאלנו את עצמנו, כשעמדנו על סִפָּם של חיים בוגרים, מה על אדם לעשות בעולם הזה? אנחנו לא רוצים סתם לחיות ולהמשיך את הקיים כפי שהוא. רצינו להגיע לשורשם של דברים, להבין אותם, לחוש אותם".

 

מנלה הסביר שחיי העיר לא מושכים אותם, כי "בעיר האדם בודד. יחסיו עם בני אדם מתבססים על יחסים מלאכותיים, על העמדת פנים, ואף על אדישות מוחלטת";וגם החיים בקיבוצים ובמושבים לא נראו להם שונים בהרבה. מטרתם הייתה להגיע לרמה גבוהה יותר של קיום פיסי, לנוחות רבה יותר. קבוצתו גם סברה שלא המחויבות לעם ולמדינה היא זו הצריכה לעמוד במרכז חייו של אדם. לאחר דיונים ושיחות ממושכים בינם לבין עצמם, בהדרכתו של ד"ר יוסף שכטר, מורה בכיר בבית ספר תיכון בחיפה, החליטה קבוצתו של מנלה להקים יישוב שיתופי במטרה להגיע ליחסים עמוקים עם מה שנשגב מבן האדם – עם אלוהים. הם החליטו שרצוי שרעיונם לא יישאר "במסגרת של ויכוח מתמשך אלא יש לממשו בעשייה". מנלה רשם מיד כמה מהרעיונות שיש לדון בהם וכדאי לממשם. הם החליטו להקדיש את עצמם לחקלאות, מה שיעזור לחברים להבין טוב יותר את תחושת היותם "חלק מהיקום הקוסמי של מעגל החיים". הם ניסו להחדיר משמעות לעבודתם בעזרת טכניקות שונות. לדוגמה, בבוקר לפני צאתם לעבודה היו מקדישים זמן למדיטציה, "כי חשוב בעיניהם להתקרב זה לזה, להיות מודעים לעצמם, להיות ערים לעצמם. אדם משנס את מותניו כדי לתת משמעות מלאה לעמידתו מול העולם".

 

בעת עבודתם השתדלו חברי הקבוצה לשים דגש על קצב עבודתם, לא להתחיל את העבודה בצורה שיסיימו אותה עייפים, לשים לב לכך שכל רגע ורגע יהיה בעל משמעות. בערבים היו עִתוֹת להתבודדות, ולעתים אף לתפילה בציבור. תפילתם הייתה קצרה – "תפילה ארוכה היא סימן להתנוונות". הם ציינו את השבת, אך באופן שונה מהמקובל בחברה האורתודוכסית או בקיבוצים החילוניים. מחד גיסא הם אינם נוסעים לטייל להנאתם בשבת כפי שנהוג לעשות בקיבוצים הישנים, "כי להתרחק מהבית זה מנוגד לרוחה של שבת". מאידך גיסא, בשבת בבוקר הם אינם מתפללים בציבור כמו האורתודוכסים, אלא מחפשים מקום פרטי, מקום למדיטציה. בתחילה הם אכלו את ארוחת הצהריים שלהם בדממה, אך לאחרונה הקלו במנהג, אם כי הם עדיין נמנעים מהדחף לדבר על מנת לדבר. הם חוגגים את החגים הדתיים העיקריים, מנסים לחוש את המשמעות המיוחדת של כל אחד מהם. לדוגמה, יום הכיפורים הוא להם הזדמנות להתחדשות, יום של מאמץ מיוחד "להרחיק אלמנטים דמוניים" שהצטברו בתוכם במשך השנה. אצל הפרטים והקבוצה. האלמנטים הדמוניים האלה לבשו צורות שונות – "ריק פנימי, התכחשות לרעיונות ולערכים, ציניות, חֵמה, חולשה, יחסים יגעים בין אדם לחברו, ועוד. "הם צמו ביום הכיפורים וכשהתרחצו בבוקר אותו יום היה משהו בעל משמעות סמלית בכך".

 

הם רצו שדרך חיים זו תביא להם שקט פנימי. "מצב זה של שקט פנימי", אמר מנלה, "הוא המקום שבו נפגשים אלוהים והנפש. העולם רוצה רעש והסחת דעת ופוחד משלום. אם נגיע לאמונה בסיסית, פונדמנטלית, לאחדות העדה, לחיי פשטות ועבודה, תבוא השמחה. השמחה היא תחושה שיש מטרה לחיים".

 

כל המחשבות האלה לא היו מקוריות, הודה מנלה כשחיוך רגוע מאיר את פניו. ניתן למצוא אותן במסורות הודיות, סיניות, ונוצריות קדומות. אך ניתן למצוא אותן גם במסורות יהודיות; ולעתים "הקשר עם מסורת לא יהודית עוזר לנו להבין טוב יותר סמלים וביטויים שנשכחו במסורתנו מפני השימוש הרב בהם". וכך, לעתים קרובות דנה הקבוצה בספרות אקזיסטנציאלית, בכתבים הודיים ובכתבים נוצריים לצד עיסוקם במקורות יהודיים.

 

מנלה, שהיה מודע לכך שמאזיניו עשויים לחשוב שהוא אינו מנהל אורח חיים יהודי, סיים את דבריו בציטטה מדבריו של א"ד גורדון: "היהודים הם הראשונים מבני האדם שחיו, חשבו והאמינו באלוהים, באדם, בחיים; ומפני היותם יהודים כינו את אורח החיים שטיפחו בשם יהדות. וכך גם אם יהיה לנו מה לומר על דברים גדולים בעולם, ואם ניצור אורח חייהם אמיתי – גם זה ייקרא יהדות".

 

בסיום דבריו חלק מנלה כבוד לד"ר יוסף שכטר, המורה שבהשראתו התכנסה הקבוצה, והיה מדריכם הרוחני למרות שלא חי עמם. ד"ר שכטר השתתף במפגש ב"אמנה". הוא היה אדם כבד גוף, בעל פנים סמוקים וקול יבש, נחוש בדעותיו. אדם בעל אישיות נמרצת. בעידן אחר הוא יכול היה להיות מנהיגה של דת חדשה. שכטר, שעמו שוחחתי לאחר המפגש, היה מודע למחשבות כאלה.

 

"אין לי מספיק מנא – כוח על-טבעי – למרות שבעניינים אחרים אני בסדר. עם כסף למשל, אני בסדר. הוא לא משחק כל תפקיד בחיי. גם בעניינים אחרים אני בסדר – אך מה שדרוש הוא המנא הזאת". שכטר נהג לפקוח את עיניו ולהשתתק כדי להדגיש את משמעות הערותיו.

 

מאוחר יותר מצאתי כמה מהכתבים של שכטר והבנתי עד כמה למושג המנא, העל טבעי והישיר, היה חלק חשוב במחשבותיו. "לעדה יש אנרגיית קיום אקזיסטנציאלי", כותב שכטר, "יש בכוחה להתמודד עם תופעות אוניברסאליות המאפיינות את כל החברות של בני האדם – ניצחון המוות על החיים, התפוררות המציאות, תופעת התרת הרסן, האינדיווידואליות, הציניות, התאווה, האירוניות, השעמום, הריקנות, הספקנות, הדמוניות, הפטישיזם וההתגרמות, 'מוות פנימי' ".

זו איכותו של עוז שבדרך כלל מתפרש ככוח, אך לדברי שכטר פירוש המילה הוא נוכחות אלוהית, סוג של מנא או כוח החיים, שלדבריו הוא המאפיין העיקרי של היחיד התנ"כי והעדה. "אנרגיה אקזיסטנציאלית" זו, כשהיא קשורה לצורכי העדה הופכת ל"אחריות – המאפיין העיקרי לחיים הדתיים של אדם".

 

תוך כדי רפרוף בכתבי שכטר, באם היו אלה ספרים או דפים לצרכים פדגוגיים, ניתן להבחין עד כמה השפיע המחנך מחיפה על מנלה וחבריו, שנקראו גם "שכטריסטים". "הקיבוץ, ההתיישבות הקולקטיבית", אומר שכטר, "הם הפתרון הישראלי לבעיית בני האדם בימינו. אין להתייחס לקיבוץ כצורת חיים המהווה פתרון לבעיות כלכליות או ביטחוניות, אלא יש לבחון אותו מנקודת המבט הרוחנית. זוהי השקפת חיים שמאמצים בטבעיות אנשים צעירים השואפים לשוב לאורח חיים קולקטיבי שהיה קיים בשבטים קדומים ובקהילות שונות לאורך ההיסטוריה; ומטרתם של אנשים צעירים אלה היא להפיח רוח חיים ביחסים החיוביים שבין היחיד לבין הבסיס הטבעי לקיומו".

 

הדחף שמביא את הפרט להצטרף לקיבוץ, על פי שכטר, הוא רצונו לחיות בהווה. "כל מי שמרכז תקוותיו הוא אך ורק בעתיד, הוא פחדן. הוא רוצה דבר מה אך אין בכוחו לממש את רצונו זה עכשיו, בחייו, בהווה". בדומה לכך, זה החושב כל הזמן על העבר אינו אלא "עמוד זיכרון". הוא אינו חי את חייו שלו, הוא אינו חי בהווה. אדם בוגר בעל כוח פנימי, המקבל אחריות מלאה על חייו, חי בעת הזאת; היום – לא מחר או אתמול. מי ששואף לחיות בהווה מוצא משמעות עילאית בחזרות. עבור אדם זה ההווה והנצח חד הם, הנצח וההווה חד הם. הכול חוזר על עצמו ומתחדש. כל בוקר הוא לנו כמו הבוקר הראשון, השבת כמו השבת הראשונה והעונות השונות הן כמו העונות שחווה האדם לראשונה.

 

הספרון ממשיך ומסביר ש"אמנה" היא הדרך המסורתית להקמת עדה המעוניינת לבנות צורת חיים כזו. על כל פרט המקבל על עצמו את האמנה הקהילתית לחוות "לידה מחדש". מה שהיה לפרט כאפשרות הופך עתה למציאות. מי שהיה "אדם חזק" הופך ל"אדם אחראי", כי הכוח והחולשה אינם אלא אפשרות שיש לממשה, ואת מימוש כוחו של הפרט בעדה ניתן להשיג כשזה מקבל על עצמו אחריות לעדה ולחבריה. בדרך זו מה שפעם היה "השקפת עולם" הופך ל"דרך חיים".

 

בעדה כזאת "אנשים החיים יחדיו אינם מלגלגים זה על זה, אינם מתייחסים לאחר באירוניה, ואינם נוטשים אותו בכל מצב שלא יהיה; כי הלגלוג, האירוניה, ההסתגרות בתוך עצמך, וכדומה, כל אלה מרחיקים את הפרט לא רק מהקהילה, אלא גם ממקורות חייו, ומונעים ממנו את העוז – האנרגיה האקזיסטנציאלית. אלה לוקחים ממנו את שמחת הפרט, וניתן להבחין בהיעדרה של זו כשהאדם נמנע ממימוש התשוקות הפנימיות והמחשבה שבחייו.

 

אחד הכלים למימוש מלא של החיים בהווה הוא הניסיון לבנות הרמוניה בין חוויות החיים – הפנימיים והחיצוניים – לבין הסביבה הביולוגית והגיאוגרפית. את הרעיון הזה טוען שכטר שלקח ממקורות במזרח. הוא קרא כתבים של מלומד סיני שכתב איך על אדם להתייחס ל-12 חודשי השנה. לדוגמה, אם ציפורים מסוימות מופיעות בעונות מסוימות של השנה, רצוי לשים לב לשירתן ולשלב את המלודיה בשירת בני האדם. צבעם של פרחי העונה ומארג השמיים ותופעות טבע אחרות הינם חלק מ"חוק השמיים והאדמה" שאתו מתאים האדם את פרטי חייו, את דרך עבודתו, לבושו ומחשבתו.

 

מה שהמלומד הסיני עשה ביחס לעונות השנה בארצו, ניסה שכטר להעביר לארץ ישראל. לדוגמה, מצב הרוח בימי הקיץ הישראלי הוא של "עייפות, מאמץ וציפייה דרוכה לקראת מה שעתיד לקרות. התחושה השלטת היא נגיעה". חוש הראייה ממשיך לתפקד אך הוא מוגבל, כמו גם חוש הריח. הפרחים האופייניים לעונה זו בישראל הם שיחים קוצניים שלפרחיהם אין ריח. היצור המצוי ביותר הוא ציפור שקולה חזק וצווחני (לפיכך, מציע שכטר, השירים של אותה תקופה צריכים להישמע כמו שירת אותה ציפור). הצבעים השולטים הם החום והלבן, וזה צריך לבוא לידי ביטוי בצבע הבגדים. המזון העיקרי הוא פירות וירקות עסיסיים ולא בשר ודייסות, ו"מעט דברי מתיקה". הצעותיו אלה של שכטר, שהן לא ספק ניסיוניות, מתאימות לדעתו לעונות השנה בישראל.

 

לוח השנה היהודי, כפי ששכטר הבינו, משקף את המקצב ומצב הרוח של חוק הטבע. הוא מבטא לדוגמה את העובדה שהיום – ובמיוחד הבוקר – הוא הזמן שבו פוגש אדם את העולם. "אך האווירה בערב היא בעיקרה נסיגה למען הגנה. הלילה הוא עת החושך, "השעה שבה עולות הערכות דין", ככתוב בקבלה. לכן הלילה הוא הזמן המתאים לפגישות קבוצתיות, כי הקבוצה חזקה מהפרט. זה גם הזמן לשירה ולתפילה בקבוצה. הבוקר, מאידך גיסא – לרבות שבת בבוקר – הוא הזמן המתאים להתייחדות הפרט, כי בעת הזאת הפרט אינו זקוק לקבוצה באותה מידה.

 

שכטר מחלק את הימים, החגים והעונות באופן זה, וציטטות רבות מרמזות על הדרך שבה הייתה בנויה מחשבתו. במידה שיש ל"יובלים" אידיאולוגיה, היא בנויה על ניסיונו של שכטר לרתום את מקצב החיים ואופיים ישירות לחוקי "השמיים והארץ".

 

זמן קצר לפני שגרעין "יובל" עבר למשכן הקבע ביודפת ביקרתי את מנלה ואת חבריו בשגב, מושב חדש של עולים מרוקאים בגליל המערבי, לא רחוק מיודפת. הם שכרו שם מספר בתים ועבדו באזור. אחדים עבדו בסלילת כבישים ואחרים במערכת החינוך של היהודים המרוקאים.

 

הגעתי לשגב בשבת לפני הצהריים ומצאתי את מנלה עוזר להכין ארוחת שבת בצריף קטן שהיה חדר האוכל של הגרעין. שתי בחורות חיממו את האוכל וערכו את השולחן. סדר הארוחות של ה"יובלים", הסביר מנלה, הוא מאוד לא רשמי בהשוואה לקיבוצים אחרים. המטבח והמקרר פתוחים תמיד. הרעיון הוא שכל אחד מהחברים "ירגיש שהוא חי בבית הוריו".

 

בצהריים התחילו החברים להגיע לחדר האוכל, משפשפים עיניים ומפהקים כמי שזה עתה התעורר משנת השבת. כולם היו בשנות העשרים שלהם, וללא ספק טיפוסים מאוד אינדיווידואליים. מנלה הרים לחם וברך ברכה קצרה – לא האורתודוכסית המקובלת, אלא "אני מודה לך אלוהים על לחם זה". הארוחה עברה במעין שקט שהופר מדי פעם בבדיחות קלות. למרות שהתנהגו בידידות, היה ברור לעין כול שה"יובלים" לא יתנו לזר שבא לבקרם להפר את מנוחת השבת שלהם ולגרור אותם לדיונים על רעיונותיהם או בעיותיהם. לאחר הארוחה פרשו לחדרם, מי לנמנום ומי להאזין למוסיקה ברדיו. דבר נוסף המבדיל בינם לבין קיבוצים אחרים, אמר מנלה, היה שהם רצו לשמֵר את היחידה המשפחתית – שהילדים יגדלו בבית המשפחה.

 

מבעד לחלונות הבית יכולנו לראות את יודפת, המקום שעתיד היה להיות הבית הקבוע של הקבוצה. מנלה היה זהיר באשר לעתיד הקבוצה. הוא היה שמח, אמר, לו היו מקבלים פרסום באמריקה. אולי זה יעניין את הצעירים שם. כששאלתי אם אני יכול לעזור בדרך כלשהי, ענה שספרים העוסקים בסוגיות דתיות, אך בגישה ליברלית, יכולים להועיל. הם זקוקים בעיקר לצעירים נוספים. החיים ביודפת יהיו ללא ספק קשים, לא יהיה זמן לבידור. אבל, אמר מנלה, אין לי ספק שישנם צעירים שאינם נמשכים לבילויים של העיר, המרחיקים אותם מעיקר החיים או ההנאה. המרדף אחר דברים "חדשים" ואחר "בידור" נובע לעתים קרובות מתחושה של ריקנות פנימית ומשעמום. אך בעת השעמום – הוא ציטט את מורו שכטר – חש האדם את הנצח שאינו יכול לממש", ולכן הוא בורח ממנו; אם כי בריחה זו מבזבזת את מהותו ומחזירה אותו ליותר שעמום ולהיעדר הנאה. לדעת מנלה ישנם צעירים – לא רבים – שהרגישו כך, ובכל זאת יתאימו לקבוצה שלו. למרות הזהירות שבה בחן את העתיד הקרוב, לא היה לצבר הצעיר ספק שקבוצה כמו שלו, שבקרוב יהיו חבריה תושבי יודפת, תתרום למשבר הערכים בישראל – תרומה שמקורה בהיבט ההיסטורי והגיאוגרפי של הארץ הזאת.

 

ב-1961 עבר גרעין  "יובל" לביתו החדש במעלה הגבעה הסלעית. באחד החדרים הם הניחו על שולחן מתחת לאור שדלק ללא הפסקה שתי ככרות לחם וקערת מים. למקום זה הם באו, לפעמים בגפם, לרגע של מדיטציה לעתים ישבו בדומיה על מזרונים למדיטציה בקבוצה, לעתים שרו. מדי פעם קראו מבחר מיוחד במינו של ספרות – מאמר של קירקגור או סרטר או דברים של לאו טסה, יחד עם מבחר של כתבים חסידיים ופרק מהתנ"ך, וקיימו דיון בכתבים. בשבתות ישבו סביב השולחנות ואכלו בדומיה, מביטים זה בזה, מהרהרים בכתות האיסיים כפי שתיארן ההיסטוריון יוספוס פלביוס במאה הראשונה לספירה.

 

הניסיון של קבוצת ישראלים מחוספסת זו להתעניין בקבוצות פרושים כאיסיים או ביוספוס פלביוס אינו בלתי סביר כפי שזה נדמה. חבורה זאת מזכירה את "הקהילות הנזיריות" שפעלו בתקופות דתיות יותר – קבוצות שאימצו אורח חיים רוחני מסוים או צורת חיים ארגונית כלשהי. הקבוצה הזו קשורה גיאוגרפית ליוספוס פלביוס, כי לא רחוק מביתם ישנם שרידים ארכיאולוגיים – בעיקר של מבצר יודפת, שעליו הגן יוספוס פלביוס לפני שעזב את היהודים ועבר לרומאים. הצעירים קראו להתיישבות הקולקטיבית שלהם, או קיבוצם, בשמו של המבצר העתיק.

 

קיבוץ יודפת הוא תופעה מעניינת בנוף הרוחני של ישראל המודרנית, ומפגש עם צעירים אלה יכול להוביל לסדרה של מחשבות פרועות. יש בהם דבר מה המזכיר את המצווה "ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ביטוי דתי שרק "הכול "מביא אדם לסיפוקו ולא פחות מזה. אמונתם שהאידיאלים שלהם ימומשו בחייהם, שלא ילַמדו אותם אך ורק בדיבורים או עלונים, עשויה להישמע נאיבית ואפילו מוזרה – אך הטכניקה שלהם שאבה את השראתה, מודעותה ואי-מודעותה מהמקורות היהודיים העתיקים ביותר. אך חוששתני שהצברים מיודפת יפטרו אמירה זו כדיבורים בלבד. הם מתעניינים ביותר מזה.