מותה הפתאומי והמפתיע של מאיה דותן, מעורר נוסף על כאב לכתה, הרהורים על שבריות החיים ועל השנייה שבה אפשר לאבד אותם ללא הסבר וללא פשר – לכתה של מאיה מאתנו מעלה גם זיכרונות משותפים.
בקרית חיים של פעם לא היו כמעט משפחות גדולות ורב דוריות והמשפחה הייתה מורכבת מחברים. המשפחות שלנו של רעיה וישה אבוחובסקי ושל וירה ומישה רולניק, היו כמשפחה קרובה אחת.
אירועי חגים חגגנו יחד, לא תמיד לפי המסורת אך תמיד בכוונות טובות. הילדים מאיה וטליק, גבי והח"מ, היו פעילים בעזרה לסחיבת כיסאות לסידור השולחנות ולמילוי עוד כמה מצוות קולינריות.
החגיגות של "המשפחה המורחבת" היו שמחות, מרגשות מלאות תוכן, לא תמיד כל כך יהודי; אלא אם מתייחסים לדיונים בין סבא ישה וסבא מישה על ברית המועצות של טולסטוי ודוסטויבסקי על פושקין ויסנין על האמנות הרוסית ועל "הישגי הקומוניזם" – כנושאים יהודיים.
קהל החוגגים לא תמיד הבין על מה מדברים אבל האזין בקשב רב, כשלא היה עסוק בקניידלך ובגפילטה פיש של רעיה ווירה וסבתא אבוחובסקי.
בעת פרידת אדם מהחיים צפים ועולים הזכרונות כפגישות מחודשות, רגעים שהיו וגם נשארו. כחניך השומר הצעיר שהשתתף בפעילות בקן קרית חיים על מרקס ואנגלס, ולדימיר איליץ לנין, על רוזה לוקסנבורג וקרל ליבקנכט, על המקף בין ציונות וסוציאליזם ועוד – ישה היה מעין שופע מרתק.
אני זוכר פגישה אחת בסוף שנות ה- 50 כשישה חזר מסוצי בילטה וסיפר נפלאות על התנאים שהעובד הרוסי זוכה להם, לא כל כך האמנתי כי מאבא שלי שמעתי אחרת, אבל תמיד נהניתי מההתלהבות של ישה.
עם מאיה וטליק גדלנו יחד, הזיכרונות שלנו משותפים, מאיה היתה חברה טובה של גבי אחותי וגם שלי. כל פגישה אתה היתה מעשירה, השליטה של מאיה בשפה הרוסית היתה לעילא ולעילא. נהניתי גם כשתקנה לי שגיאות ברוסית.
כושר המנהיגות שלה והמעורבות שלה בלטו כבר בגיל צעיר והתפתחו עם השנים. ידה היתה ביוזמות ובפעילויות רבות: בתחום החינוך, היא העמידה תלמידים הרבה והשאירה חותם וידה היתה רבה לה גם בתחומי קהילה ותרבות מגוונים.
מאיה היתה יכולה לתרום עוד ועוד.
"לעולם אין בשלים להיקטף" כותבת המשוררת ש. שפרה
מאיה איננה; קשה להאמין, חבל על דאבדין.
יהי זכרה של מאיה ברוך
דן רונן רולניק