דוד פרל : עמק זבולון { מפרץ חיפה } , סיפורה של התיישבות וייבוש ביצות

• העברה מ " תפוז אנשים ". .פרסום מיום 5.1.2015.עבודת מחקר שנכתבה ע'י דוד פרל ,
• המשך למחקרים שנעשו ב"כיבוש" אדמות מפרץ חיפה ע"י רכישתם ממשפחת סורסוק מלבנון ותהליכי יבוש הביצות והקמת "קריית חיים", "קריית ביאליק", "קריית מוצקין", ואזור התעשיה הכבדה במפרץ חיפה.

מבוא
בתקופה שקדמה להתיישבות היהודית היה עמק זבולון אזור שומם. ביצתי ודל אוכלוסייה, בגלל תנאי ניקוז לקויים של הנעמן והקישון נוצרו במרכז העמק שטחי הצפה שנהפכו לביצות והיו לבי לבית גידול ליתושים מפיצי מלריה. חלק מן הבארות באזור היו מלוחות עקב חדירת מי ים. רובן הגדול (90 אחוז) של קרקעות עמק זבולון, ששטחם נאמד ב60,000 דונם, היו שייכות לבני משפחת סורסוק, שהחזיקה גם ב200,000 דונם בעמק יזרעאל. יתר הקרקעות היו בבעלותם של 100 בעלים נעדרים, שישבו ברובם בביירות'. בהשוואה לאזורים אחרים של א^ ישראל בשנות העשרים התברך עמק זבולון בשני יתרונות מרחביים:
(א) יתרון אסטרטגי כלכלי, בגלל הקרבה לחיפה, שהבריטים תכננו לעשותה מרכז חשוב ברמה הארצית והאזורית כעיר תעשייה ונמל ובה צומת מסילות ברזל ובתי זיקוק ואשר תשמש שער כניסה לייצוא ויבוא ומפגש בין תחבורה ימית ליבשתית;
(ב) פוטנציאל עירוני כעורף להתפתחות פרברית סביב העיר חיפה.
בתנאים אלה לא היה ספק, שכל השקעה שתיעשה בקרקע או ברכוש באיזור העמק תניב תוך זמן קצר, לאחר הבראתו של העמק, רווחים גדולים לבעליה.
מאמר זה מבקש לעמוד על פיתוחו של עמק זבולון, ובמיוחד על חלקיו המרכזיים והדרומיים, הודות למערכת הקשרים שנוצרה בין שלושה גורמים, שמעורבותם ושיתוף הפעולה ביניהם תרמו את התרומה הגדולה ביותר להכשרתו של עמק זבולון להתיישבות, והם:
(1) ההון הפרטי המיוצג על ידי חברות פרטיות להתיישבות "קהיליית ציון אמריקאית", "משק" ו"קדס" ומאוחר יותר גם "החברה הכלכלית לא"י";
(2) ההון הלאומי המיוצג בעיקר עלידי הקרן הקיימת; (3) מוסדות ההתיישבות של ההסתדרות באמצעות "המרכז החקלאי" ו"המרכז לשכונות עובדים" ואחר כך חברת "שיכון". שעסקו בהתיישבות הכפרית והעירונית של הפועלים בארץ ישראל.
בהשוואה לעמק יזרעאל, שבו פעלו ההון הפרטי וההון הלאומי זה לצד זה ואפילו התחרו זה בזה, בעמק זבולון, במידה רבה בגלל כוח המשיכה שלו בעניני גורמי התיישבות רבים, נוצר לראשונה בא"י שיתוף פעולה בין חברות שונות ובעלות אינטרסים שונים. ייחודו של שיתוף פעולה זה טמון בעובדה, שעמק זבולון היה עד אז אחד משטחי הקרקע הגדולים ביותר שנרכשו בידי יהודים כיחידה אחת; הוא היה גם השטח היחיד שנועד מלכתחילה להתיישבות עירונית. על רקע המעורבות המוגבלת של ההון הלאומי בהתיישבות מסוג זה ועל רקע מדיניותה של הקרן הקיימת שפעלה נגד מעורבות בשוק העירוני, יש בשיתוף הפעולה בין ההון הלאומי להון הפרטי בפיתוח עמק זבולון גם כדי ללמד על עמדותיהם של הכוחות שפעלו בתוך הגופים הלאומיים וגם כדי להעיד על התנאים שבהם היה שיתוף כזה אפשרי בכלל.

רכישות קרקעות מפרץ זבולון מנקודת מבטו של ההון הלאומי
בראשית שנות העשרים עמד חנקין במשא ומתן עם משפחת סורסוק על רכישת קרקעותיה כעמק זבולון. "הכשרת היישוב" עמדה לרכוש קרקעות אלה לבקשת יזמים פרטיים, אך בהתאם להסכם כינה ובין הקרן הקיימת ניסה חנקין לעניין את אוסישקין, יושב ראש הדירקטוריון של הקרן הקיימת, ברכישת קרקעות אלה. באותה תקופה, כשמחיר קרקע בכרמל הגיע ל 23 – 20 לא"י לדונם, הגיע מחירן של קרקעות העמק ל – 2.5 לא"י לדונם בלבד בעיקר בגלל עבודת ההכשרה האינטנסיבית שצריך היה לעשות בהן טרם התיישבות. אוסישקין עמד באותה עת בפני שתי אלטרנטיבות: רכישת 30,000 דונם של קרקעות ג'פתא כניפס, תל טורא, תל שמם וגבעת קומי בעמק יזרעאל, שנדרשו להרחבת ההתיישבות החקלאית שכבר הייתה קיימת בעמק, וגם על מנת ליצור רצף של ישוב במרכז עמק יזרעאל, או רכישת 60,000 דונם, כולם או חלקם, בעמק זבולון.
לא היה ספק, שלאחר הקונגרס הציוני השלושה עשר ב1923, שבו הצהיר אוסישקין שהקרן הקיימת אינה יכולה, מחוסר אמצעים, להיות נושאת הפוליטיקה הקרקעית בעיר, יחליט אוסישקין לטובת קרקעות עמק יזרעאל וידחה את רכישת קרקעות עמק זבולון, שכבר ב – 1924 היה ברור שאינן מתאימות לחקלאות ושהיו עליהן קופצים רבים מבין בעלי ההון הפרטי החלטתו של אוסישקין לא נתקבלה בדירקטוריון הקרן הקיימת בתמימות דעים. הגאות בפעילות הקרקעית שבאה על תל אביב ב – 1924. בעקבות העלייה הרביעית, ואשר בהעדר גורם מרסן גרמה השתוללות ספקולטיבית במחירי הקרקע בכל הפריפריה של העיר, הביאה להתארגנות אופוזיציה חזקה לאוסישקין בתוך הקרן הקיימת ואופוזיציה זו טענה שהמדיניות הקרקעית של הקרן הקיימת מאופיינת באוזלת יד בכל מה שנוגע לתל אביב. הקרן הקיימת נדרשה להתערב מיד ברכישת קרקעות בפריפריה של חיפה על מנת למנוע הישנות של תופעות כאלה גם שם6. זלמן שוקן, אברהם גרנות וברל כצנלסון, שעמדו בראש המתנגדים. דרשו במפגיע מאוסישקין לחזור בו מהחלטתו ולהשתלב. כל עוד הדבר אפשרי, ברכישת קרקעות שסיכוייו הכלכליים כבר היו ידועים ויכלו לספק לאלפי פועלים לא רק עבודה, אלא גם מקום מגורים. חששם היה. שהפקרת עמק זבולון לאנשי ההון הפרטי לא תוכל למנוע את התייקרות הקרקע וההתיישבות והתוצאה תהיה הרחקתם של הפועלים מן העיר ופגיעה בפיתוח הכלכלי של כל האזור בפברואר 1925 הגיעה הקרן הקיימת להחלטה חדשה, בניגוד לעמדותיו של אוסישקין, שמשמעותה הייתה בקשת אופציה לרכישת כמחצית משטחו של עמק זבולון. לא היה ספק בכך, שהיה זה ניצחונם של חסידי הפעולה של ההון הלאומי בסקטור העירוני בארץ ישראל. החלטה זו הייתה הרבה יותר גורלית ממה שחשבו באותה עת משום שעם החלטתה של הקרן הקיימת להיות מעורבת בפיתוח מפרץ חיפה היא הפכה להיות, תוך שלוש שנים בערך, בעקבות פשיטת הרגל של ההון הפרטי בארץ ישראל לקראת סוף שנות העשרים, בעלת הקרקע הגדולה ביותר בעמק זבולון.

התחרות לרכישת אדמות בין הסקטור הפרטי לציבורי במפרץ חיפה.

רכישת קרקעות עמק זבולון מנקודת מבטו של ההון הפרטי
כבר במחצית הראשונה של שנות העשרים החלו מספר גופים פרטיים להתענין ברכישת אדמות עמק זבולון. בין אלה היתה חברת "משק", חברת בת של קהילת ציון, שנוסדה בשנת 1923 בגרמניה ובארץ ישראל כחברה להשקעות בבניין. זה עתה סיימה חברה זו מכירה מוצלחת של קרקעות בעפולה ובשונם שבעמק יזרעאל והחלה לחפש קרקע להקמת עיר גנים פרברית ליד חיפה או תל אביב". באותה תקופה ערכו שני מהנדסים מחיפה תחשיב לפיו ניתן בקלות יחסית לנקז ולהבריא את עמק זבולון והקימו לשם כך את "קדם" כחברה לרכישת קרקעות .ב – 1924 הצטרפה לשני גופים אלה "קהילית ציון אמריקאית" ושלוש החברות יסדו יחד את "החברה להכשרת מפרץ חיפה" ורכשו מחברת "הכשרת הישוב" 44,000 דונם תמורת מקדמה של 30,000 לא"י בלבד.
מן השטח שקנו הוציאו למכירה מיד 10,000 דונם במחיר של 22 לא"י לדונם. כלומר פי 10 ממה ששילמו בעד הקרקע. על בסיס הון זה הצליחה החברה לגייס הלוואות עד.סכום של 45,000 לא"י שהשלימו את העסקה. את יתרת הכסף היו אמורים הקונים לשלם בתשלומים במשך שלוש שנים. כמקובל בחברות "קהיליית ציון" ו"משק" נמכרו תחילה הקרקעות שנמצאו בגבולות המזרחיים של עמק זבולון, באזורים המרוחקים יותר מן העיר חיפה, מחוף הים ומן הדרך המחברת המתוכננת בין עכו לחיפה. פעולות ההשבחה היו אמורות להקפיץ את מחירי שאר הקרקעות שטרם נמכרו ואשר נהנו מיתרונות מיקום עדיפים, לרמות גבוהות הרבה יותר ועקב זאת להכניס לשלוש החברות רווחים נאים .את ההחלטה לנסות ולעניין את הקרן הקיימת בפעולות הפיתוח של עמק זבולון קיבלו החברות כשהתברר, שהעבודה לייבוש הביצות והכשרת הקרקע עשויה להיות מורכבת הרבה יותר ממה שחשבו מלכתחילה. לאור ניסיונם של הגופים הלאומיים בייבוש ביצות עמק יזרעאל ובהבראת הקרקע בגוש נוריס ובגוש מעלול והכשרתה להתיישבות עשוי היה שיתוף הפעולה עם הקרן הקיימת להביא לא רק לתוספת של הון, אלא גם לניצול של ידע ושל ניסיון בארגון עבודות בהיקף גדול כזה. החלטתה של הקרן הקיימת ב- 1925 להיכנס לרכישת מחצית מקרקעות העמק ולממש בכך לא רק את זכות הקדימה שהייתה לה על קרקעות "הכשרת הישוב", אלא גם את ההסכמים (הבלתי כתובים) שהיו בינה ובין "קהילית ציון" שחייבו את זו האחרונה לוותר על קרקעות שדרשה לעצמה הקרן הקיימת, עוררה את חמתן והתנגדותן של שלוש החברות ובמיוחד של קהיליית ציון. החשש, שהפוטנציאל הרווחי המצוי בקרקע ייפגע עקב מעורבות מוגברת של הקרן הקיימת על עקרונותיה האנטי ספקולטיביים, הביאה בסופו של דבר לצמצום חלקה של הקרן הקיימת בעמק זבולון ולהפיכתה לשותף שווה לחברות האחרות, כשבחלקה נופלים רק 25 אחוז מהקרקעות, שהם – 11,000 דונם.
ניתן אולי לומר, שבהקטנת משקלה של הקרן הקיימת בקרקעות עמק זבולון אפשר לראות כישלון של הקבוצה האופוזיציונית ואולי אפילו ניצחון מה לאוסישקין, שמלכתחילה לא התכוון להיות מעורב בפיתוח עמק זבולון. לצמצום חלקה של הקרן הקיימת היו השלכות מרחיקות לכת: הקרן הקיימת העבירה ל"חברה להכשרת מפרץ חיפה" קונצסיה להשתמש בקרקעותיה במשך 25 שנה תמורת הבראתן והכשרתן להתיישבות והשאירה בידיה אופציה להשתמש במחצית מן הקרקעות.הסכם זה, שהיה למעשה ההסכם הראשון שנחתם בין הון פרטי להון לאומי בא"י, עורר הדים חיוביים בקרב קהילות ישראל בעולם, אך בארץ ראו חוגים המקורבים לתנועת העבודה בהסכם הזה השתעבדות של הקרן הקיימת ליוזמה הפרטית, כניעה לסחטנות ההון הפרטי ופגיעה בפעילות היישובית החלוצית.

התמוטטותה של "החברה להכשרת מפרץ חיפה" והשתלטותה של הקרן הקיימת על קרקעות עמק זבולון
בשנת 1926, כשהחל להתגלות המשבר בפעילותו של ההון הפרטי בארץ, כבר הייתה "החברה להכשרת מפרץ חיפה" בעיצומן של העבודות ליישור החולות ולייבוש הביצות, עבודות שהועסקו בהן בערך 500 פועלים. מלכתחילה הסתבר, שתחשיבי העלויות של הכשרת הקרקע היו נמוכים מדי, בעיקר משום שעבודה בהיקף כזה טרם נעשתה בארץ, והאומדן החדש עלה מ- 2 לא"י להכשרת דונם קרקע ל- 16 לא"י לדונם בערך.
המשבר הכלכלי שבא על שוק הכספים באירופה ובארצות הברית הגיע גם לא"י ומחלקת העבודה של ההנהלה הציונית, שסייעה בהלוואות לעבודת הייבוש, לא יכלה להמשיך ולסייע והעבודה נפסקה. הפסקת העבודה יצרה משבר אי אמון בין החברות ללקוחותיהן: התשלומים הופסקו, חלק מן הכספים נדרשו בחזרה, חלק מן הקניות צומצמו להיקפים שכבר שולם עבורם, התחייבויות של לקוחות לא כובדו ושטחים רבים חזרו שוב לידי החברות ולא היה להן ביקוש אפילו במחיר של 10 אחוז משווין. לאחר שנתיים בערך החליטה משפחת סורסוק להעמיד את יתרת קרקעותיה למכירה פומבית. בניסיון אחרון להציל את קרקעותיהן הוציאו החברות מן המגירה תוכניות מפורטות לנמל חדש, שתכננה "החברה להכשרת מפרץ חיפה" על קרקעותיה בקישון עוד ב – 1925, במסגרת תוכניתו המקיפה של ריכרד קאופמן. הכוונה הייתה להציע לבריטים את התוכניות ולאפשר להם לרכוש כמה אלפי דונמים עבור עורף הנמל. למרות שהבריטים תכננו את הנמל קרוב יותר לעיר, הם נתנו את הסכמתם למשא ומתן בין "החברה להכשרת מפרץ חיפה" לחברת ג'קסון הבריטית, וזו הסכימה להיכנס כשותפה לחברה חדשה, Haifa Bay Financial Corporation . חברה זו הייתה אמורה לרכוש כ- 5,000 דונם במוצא הקישון במחיר של 10 לא"י לדונם, סכום שהיה יכול לחלץ את "החברה להכשרת מפרץ חיפה" מכל חובותיה לבעלי הקרקע ולכל הגורמים האחרים שעסקו בעבודות ההכשרה. מכל השותפים בחברה היתה קרן הקיימת היחידה שהתנגדה נמרצות להסכם. אוסישקין סירב למכור קרקעות שכבר היו בידי יהודים לידיים נוכריות ובגיבוי דוד רמז וגורמים אחרים מתנועת הפועלים הוכשלה העסקה ו"החברה להכשרת מפרץ חיפה" הובאה לידי התמוטטות. לימים היה מי שאמר, שבכך ניתנה עילה למצדדים במדיניות הקרקעית של הקרן הקיימת בקרב אנשי תנועת העבודה בארץ להיפטר מן החברות הפרטיות שהחזיקו בקרקעות עמק זבולון ובכך סללו את הדרך להעברת כל נכסיהן לבעלותה של הקרן הקיימת". בעת המשבר נכנסה לתמונה חברה פרטית נוספת, "החברה הכלכלית לארץישראל" מייסודם של מנהיגים יהודיים באמריקה בראשות השופט לואי ברנדייס. חברה זו נוסדה ב- 1924 בארצות הברית במטרה לסייע בפיתוחה של א"י בדרך של השקעות במפעלים כלכליים באמצעות שתי חברות משנה: "הבנק למשכנתאות ולאשראי בא"י", שפעל בעיקר במגזר העירוני, ו"הכנק המרכזי למוסדות שיתופיים בא"י", שעזר בעיקר באשראי להתיישבות החקלאית. חברה זו הגיעה להסדר עם משפחת סורסוק בעניין תשלום חלק מן החובות על אדמות מפרץ חיפה בסך 13.000 לי"ש ובפעולה זאת קיבלה אופציה על 8,000 דונם בערך מקרקעות המפרץ. למרות נכונותה של "החברה הכלכלית לא"י" לרכוש קרקעות במפרץ זבולון לא נטו הארגונים והמוסדות הציוניים לכך שחברה אמריקנית שהיא חברה עסקית, שאינה ציונית ושהוקמה למטרות רווח תשתלט על אזור שחשיבותו מן הבחינה הלאומית הלכה וגדלה במיוחד עקב תוכניות קו הנפט מוסול חיפה ותוכניות מסילת הברזל מחיפה לבגדד. גם החשש שחלק מן הקרקע ישוב לידיים ערביות הביא את ההנהלה הציונית להחליט לממן את חובותיה של "החברה להכשרת מפרץ חיפה" בסיוע הלוואות מקרן היסוד. זלמן שוקן, האיש שהוביל את דירקטוריון הקרן הקיימת למעורבות בעמק זבולון מלכתחילה ושדרש עוד בשנת 1925, שהקרן הקיימת תקבל לבעלותה את כל קרקעות המפרץ, יכול היה לבוא על סיפוקו. גם תרומתו האישית בסך 10,000 לא"י סייעה לקרן הקיימת להיעשות החל משנת 1928 בעל הקרקע הגדול ביותר בעמק זבולון.

העברה מתמונות מספרות. דקלים לגדות הקישון במבט לכרמל{ שנות ה 30 של המאה הקודמת }