בחיפושיו של משה באינטרנט הגיע לאתר שלנו לקטע הבא:
http://www.gshavit.net/site/wordDocs/Sipurim/URI/URI-MAIN.htm
מכאן הקשר אלי היה מהיר, אדלג על פרטים, פניתי לרפי טריפון שהיה פרופסור פעיל בטכניון, והוא הפנה אותי לפרופ' מיה/מרים גם בטכניון, ולשעבר מרקל מקרית חיים, קרובת משפ' של אורי ז"ל ושכנתו ברחוב ג' ,יצרתי קשר בין משה פרנס לבין פרופ' מיה(שאותה איני מכיר) וכפי שתקראו בהמשך הייתה שיחה מעניינת ומועילה שם.מהרגע שהבנתי שהמשפחות גרו ברחוב ג' מול בית העם היישן, חשבתי מייד על שרה נובופלונסקי /שמולביץ שגם גרה שם ולמרות גילה המתקדם היא צלולה זוכרת מצויין דעתנית וחריפת שכל, גרה כיום בירושלים:שרה טוענת ששני הסיפורים על מותו של אורי אינם נכונים ,הוא לא היה באימוני טרום צבא של ההגנה בגלל בריאותו הלקויה, וכשיצא עם חברים לאחד הקיבוצים הם ישבו על קיר בטון צר וגבוה, אורי אבד שווי משקל ונפל לאחור, ונפגע במפרקתו, היא זוכרת עד היום כשהביאו אותו לביתו ואת הטראומה שנגרמה לה לשנים רבות מאד. לפני זמן לא רב עמנואל קצב כיום תושב קליפורניה ביקר אותה ואישר לה את גירסתה, הוא היה שם כשזה קרה. קישרתי את משה לשרה וגם שם עלו סיפורים מעניינים עד מאד.
מעדות בני גילו של אורי פרנס, בריאותו הייתה לקויה ולא השתתף באימונים של ההגנה כך שהגירסה כאילו נהרג באימונים אינה נכונה, לגבי ההשערה שנפל אל מותו מקיר בטון גבוה או מגג בית, כנראה שאלה שתי פרשנויות דומות לאותו המקרה האמיתי המצער והטרגי של מותו. גייזי
היי גייזי!
קודם כל, תודה רבה על המידע שבהחלט הועיל.אני מבין ש"יש לך קשרים" והצלחת יפה במחקר הזריז שלך. מיה (מ' בחיריק ככל שהבנתי), היא אכן ילידת 1943 ולכן צעירה בהרבה מאורי. היא כמובן לא "ממש" הכירה אותו,כי לדבריה הייתה כבת פחות משנה כשנהרג בהיותו בן 17.כשהזכרתי לה אותך, היא טענה שגם את שמך לא שמעה מעולם…ובכן: שם נעוריה של מרים הוא מרקל והיא הייתה הבת של אחיהן של רבקה וחוה, מתיתיהו מרקל. שגרו ברחוב ג'
מספר 49. נעמי ומתתיהו מרקל, מרים, מרדכי
מספר 51. חוה ויעקב פרנס, אורי.
מספר 53. קיילה וישראל שמולביץ, שרה.
היא הייתה אחיינית ושכנה של אמו של אורי וכנראה "די בת בית" שם כדבריך.
(מרים/מיה , פרופסור בטכניון, כלת פרס ישראל 2005 ).
שיחתנו כללה גם פרטים אישיים שכמובן לא לפרסום למרות זאת, מסתבר שהיא לא הכירה את משפחתו של אבי (דודותיי, דודי והאחיינים, אלה שכן או לא חיים כיום). היא זכרה במעומעם שהיה לאורי דוד בשם דב סדן, אבל לא מעבר לזה. היא זוכרת את מקום קבורתו של אורי ונדברנו שבקיץ נעלה יחד לקבר, ביום השנה למותו, שחל בסוף אוגוסט.
דיברנו על אהבתו של אבי למוסיקה, נגינה בכינור (כשם שאורי ניגן על כינור),ועל אהבתם לספרים. אני אגב למדתי בצעירותי נגינה בכינור, ו-4 שנים הייתי תלמיד של צבי רוטנברג, אשר כבפי שהבנתי, לימד גם את אורי. אמנם לא שוחחתי עם צבי על אורי, אך מאבי הבנתי שהוא היה מורה שלו "בזמנו". גם צבי רוטנברג היה בן עיר של אבי (ברודי – גליציה), ולדעתי היה מעט מבוגר מאבי. סביר בעיניי שאתה לא הכרת אותו. זהו. מיה נסכה לא מעט אור על הסיפור העלום, וגם אני הצלחתי איכשהו לקשור לה כמה קצוות של חוטים.מדבריה אגב, הבנתי ש"הסתובבו" 2 גירסאות על מותו של אורי. האחת היא זו המוזכרת אצלך, כתאונת נפילה, שנבעה מהתקף של אסטמה. האחרת היא סיפור על תאונה באימונים (אסורים) של המחתרת העברית, אך את הסיפור הזה העלימו – אם בשל כך שלא רצו לצער יותר מדי את אבי (כאילו שיש הבדל עבור אב שכול), ואם בשל העובדה שכל נושא האימונים היה אסור ולא רצו שהסיפור ייוודע.אז יופי. אבי ידע היטב שבנו סבל מאסמה (כנראה די קשה), ולכן היה קל "למכור לו את הסיפור" על ההתקף והנפילה מהגג.אז בוא ונגיד…. שבאותה תקופה שבה נכתבו הזיכרונות, זה היה אסור, אבל בינתיים יש לנו מדינת ישראל (שבדרכה להימכר לסינים כעת), ולא ממש מובן לי, מדוע גם היום יודעי הדבר אינם מזכירים את מה שנראה לנו (למיה ולי) כ"האמת". כי או שאנשים פשוט העתיקו את הזיכרונות מדפי ההספד, של גורדוניה, מבלי שהם עצמם ידעו את האמת (רבקלה עמיעד לבית שולדנפרי למשל), ו/או רפי טריפון… או שהם באמת הסתירו וממשיכים להסתיר? ממש תעלומה, שאולי לא תיפתר כבר, מאחר שכעת כבר לא ממש בטוח שיש מי שבאמת זוכר את כל מה שהיה שם (ואולי בכל זאת כן)? מי יודע… טוב. נראה לי שמסרתי לך בכל זאת קצת פרטים, שתוכל לשתף בהם את חבריך הבוגרים ממך, ואולי זה עוד יזכיר משהו למישהו.
אני שוב מודה לך על היענותך המהירה והיעילה, וטוב לדעת שיש מי שעוד זוכר את האירועים שהתרחשו לפני שנים כה רבות. מיה הבטיחה שתסרוק עבורי מספר תמונות, ובמידה שאקבל, אשמח גם לשלוח חלק מהן אליך. והשיחה הנינוחה (לאחר כל כך הרבה שנים) עם מיה, תרמה רבות.
בקשר לשרה שכנתם של פרנס מרחוב ג' ישר התקשרתי אליה. ואתה אכן צודק. היא גרה בבית הסמוך לביתם של מש' פרנס (53), והכירה את אורי למן היום הראשון בו הם באו לגור שם. אורי היה מבוגר ממנה בכשנה, אך היה בשתי כיתות מעליה. ככל ששוחחתי יותר עם שרה, כך נוכחתי ש"אנחנו חברים מלידה".היא גרה גם תקופה מסויימת בטבעון, וכאן הכירה לא מעט אנשים שחיי הצטלבו עמם. ובכלל, היא הייתה תלמידה של ד סדן (אף כי לא ידעה שהיה דוד שלי), וככל ששוחחנו, כך גם גילינו עוד ועוד מכנים משותפים, כולל גם דעות שוות בנושאים כאלה ואחרים… בכל מקרה, את הוריי היא מעולם לא פגשה בטבעון והיא גם לא גרה ממש קרוב אלינו, אבל על קיומי היא ידעה ואף הכירה את מי שהייתה בעבר מחנכת שלי (ואיך לא?כמובן שהיה מדובר באותה מחנכת שאיתה ממש לא הסתדרתי)…
לדבריה של שרה, אורי היה ילד ביישן, למרות כל מה שנכתב עליו, גם אם בנות כן נכרכו סביבו. (מוזר)? והכי חשוב: אורי היה ילד בעל כושר גופני לקוי (אסטמה), ולכן לא יתכן שיכול היה להצטרף לאימונים כאלה או אחרים שבמהלכם נהרג כביכול. מסקנה: סיפור המוות במהלך אימונים אינו מסתדר כלל לדבריה. נקודה. בשורה התחתונה, אורי נהרג. האם נפל מהמרפסת בעת התקף האסטמה? האם נהרג באימונים (בהנחה ששרה טועה), או האם נפל לאחור במהלך ישיבה על קיר צר וגבוה, סתם משום שרכן יותר מדי לאחור ואז שבר את מפרקתו? את זה נדע (אולי) בעוד 40-60 שנה, כשנפגוש את אורי במרומים… שרה בכל מקרה בטוחה בזה, ואין לי שום דרך לטעון שהיא "אינה צלולה".בכל מקרה, אני מאד מודה לך על ההיכרות שערכת ביני לבין שרה. היא אישה מדהימה, בעלת זיכרון אדיר וידע בלתי נדלה. יש לה חוש הומור בריא, למרות שהיא כבת 86 או 87 .
שוב תודה,
משה פרנס
מרים (מיה) ארז – כלת פרס ישראל 2005