בשנת 1978 בשמשי כמזכיר נחל עוז, הגיעה אלי משלחת מהקיבוץ שזה אך נוסד: קיבוץ סופה אשר היה ממוקם ליד העיר ימית בסיני. התבקשתי לאמץ את הקיבוץ הצעיר ליצור קשרים פעילים ,בין גופים מוסדות וענפים בנחל עוז לבין מקביליהם בקיבוץ הצעיר סופה. בשורה האחרונה קבלתי את בקשתם ואמצתי אותם בחום רב, אך יחד עם זאת הסברתי להם שאני אישית רואה את החלטת התנועה ליישב אותם כהתנחלות בסיני היא שגיאה חמורה וגם לא הוגנת כלפיהם, אבל מן הצד השני אני מבין שהם מתוך רגש חלוצי מעמידים את עצמם לשירות המדינה היכן שזו מחליטה- אני מאמין שנוכל לעבוד יחד. במבחן המציאות הקשר שלי ושל חברים אחרים מנחל עוז עלה יפה מאד והדרך שיותר מאוחר עיצבנו ביחד להעברת הקיבוץ לדנגור במסגרת הסכם השלום עם מצריים ,היה אירוע יחיד במינו בהצלחתו נגד כל המכשולים.
מאד לא אהבתי את דבריו של מוסה חריף ז"ל למתיישבים בסופה וחולית : "אתם מתיישבים במקום על פי התפיסה של "גבולות בני הגנה"- מכאן לא ניסוג לעולם בכל הסדר שיהיה…." לעומת השגיאה הבסיסית בתפיסת ההתיישבות של התקם, הפעילות של מוסה ודג'ן ,מזכירי התקם באותה העת , בפינוי הקיבוץ ובנייתו מחדש בארץ -הייתה פעילות מסורה ובלתי נלאית שהייתה חלק חשוב וחיוני בשיקום הקיבוץ והיותו אחד המוצלחים בין הקיבוצים הצעירים בני גילו -מגיע להם כל הקרדיט.
עד 1983-4 כשמוניתי למדריך ישובי התקם החדשים בדרום הייתי נוהג ברכב מספר פעמים בשבוע אחרי העבודה בנחל עוז לקיבוץ סופה שליד ימית וחוזר לקראת חצות הבייתה, בתקופה הזאת קשרתי הרבה קשרים אישיים בסופה-שסוד הצלחתם הבולטת כישוב צעיר היה הסקרנות והרצון ללמוד מניסיוננו בנחל עוז, היו שם כישרונות שחשבו בראש פתוח כל אלה וסיוע של התקם הביאו לשגשוגם ועמידתם ברשות עצמם, בשלב יחסית מוקדם.הניסיון שרכשתי בסופה עזר לי רבות בקשר עם הקיבוצים הצעירים אתם הייתי קשור במסגרת עבודתי במחלקת ההתיישבות של התקם .כשהיה ברור שהקיבוץ מתפנה מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, הם צייתו להחלטות ממשלת ישראל מצד אחד ומצד שני עפ"י החלטה שקבלנו הם טפחו את הקיבוץ ביתם כאילו הוא לא מתפנה, זכורה לי התמונה כיצד ימים ספורים לפני הפינוי הם עדיין עוסקים בשתילת דשא חדש. בעיה קשה נוצרה עם הפינוי כשרק מחצית מחברי הקיבוץ היו זכאים לפיצויים-הדבר היווה איום על המרקם החברתי של הקיבוץ ובהחלטה אמיצה וחברית הם החליטו שכל כספי הפיצויים האישיים יושקעו בפרויקטים ציבוריים לטובת כלל הקיבוץ. סופה הייתה סמל לחברה איתנה מבחינה כלכלית וחברתית כאחד. מלבדי היו עוד מספר חברים מנחל עוז שעשו ימים כלילות בסיוע לקיבוץ הצעיר.
לקראת סיום עבודתי בסופה לפי בקשתם, נתתי להם צ'ופר : קורס צלילה בו הדרכתי אותם בהתחלה בבריכת בקיבוץ החדשה ,שקיבלו בישוב החדש, ואח"כ בסופי שבוע נסענו לסיני להשלמת הקורס,הציוד היה של נחל עוז.בתום הקורס המשתתפים קבלו תעודת צולל מוסמך לצלילה ספורטיבית לעומק עד 30 מטר.
בימים אלו עם סיפור –מנהרת המחבלים ליד סופה, רעדו נימי האהבה שבלבי לקבוץ הסימפטי הזה.
גייזי