שתי פגישות בשמיר
לפני מספר שבועות הופיעה ידיעה קצרה באחד העיתונים : הנצחת שמות כיכרות בעיר רחובות . בין השמות המיועדים להנצחה התנוסס שמה של חנה סנש . חיפשתי את שמה של חביבה רייק ולא
מצאתי . פניתי לבן דודי היקר , פתחיה בר שביט , תושב העיר , בבקשה שיבדוק הכיצד נשמט שמה של חביבה מההנצחה . פתחיה אכן בדק וקיבל תשובה , ממנה השתמע שראש העיר לא היה בשיעור עת למדו על שתי הצנחניות האמיצות שנרצחו ע"י הנאצים . פתחיה ריכז חומר בנושא והעבירו לראש העיר . במקביל הוא פנה לחלק מאנשי ועדת השמות . הוסבר לו כי ההחלטה התקבלה אבל בכיכרות הבאות שיבנו בעיר רחובות , יונצח גם שמה של חביבה רייק . לפני שבוע , לפתע פתאום , החזיר פתחיה בר שביט את נשמתו לבורא . אני תקוה שאנשי ועדת השמות לא ישכחו הבטחתם לפתחיה בעניין ככר על שם חביבה . אולי גם ינציחו את שמו של פתחיה באחת הכיכרות . ינציחו או לא ינציחו , לי הוא לא יוצא מהראש . לפני שנה ביקרנו את מאיר אבני בקיבוץ שמיר . היה זה לאחר שסיים לתרגם את הספר " אין רויטלעכע פארנאכטן " ( בדמדומי ערב ) שכתב דודנו שמחה . שלומית ופתחיה השתתפו בפגישה . היה זה יום חורף קר וגשום . הבטחנו למאיר הישיש כי תוך שנה נשיק אצלו בקיבוץ את הספר שיודפס . מאיר חייך וחשב שאנו מתלוצצים . על מנת שלא יחשבו חבריו שיש לו הזיות הוא הזעיק בבהילות את ליובה לעדות . אמש , הגענו תמי ואני למועדון הקיבוץ , לעשות כבוד למאיר אבני וכדי לפרוע את ההבטחה שהבטחנו . גם הפעם תפש אותנו גשם שליווה אותנו מהנגב ועד הגליל . הפעם פתחיה לא הצטרף לפגישה , ושלומית נשארה בביתה לקיים את מנהג שבעת ימי האבל . היתה שיחה על כוס קפה ועוגה , היתה אוירה חמה , רק פתחיה שכה השתוקק וציפה למפגש , רק הוא היה חסר . מספר שבועות קודם , פתחיה האיץ בי להקדים את המפגש , שמא מאיר אבני יעשה " בעיות " עם הבריאות . אמרתי לו לפתחיה שאחרי גיל תשעים כבר לא צריך לדאוג ומאיר כבר עבר את התשעים מזמן .היו שם כמה מותיקי המשק מדור המייסדים וגם צעירים . באו לחלוק כבוד למאיר וביניהם שוריקה ברוורמן , חברה לקבוצת הצנחנים שחלקם צנח באירופה הכבושה ע"י הנאצים .הוסיפה מספר מילים על חברותיה , חנה סנש וחביבה רייק . מכל הקבוצה , נותרו עדיין בחיים יחד עימה , רק שלשה היא אמרה . מדוע נשלחנו לאותה משימה חסרת סיכוי , היא שאלה והשיבה . בן גוריון רצה להראות לעצמו ולעם ישראל כי הנהגת הישוב בארץ ישראל עושה משהו למען אחינו הנרדפים . תפקידנו היה להפיח ניצוץ של תקוה ביהודים שעדיין שרדו באירופה הכבושה . לתת תקוה לילדים שהתחבאו ביערות מפני החיה הנאצית . גם אני לקחתי חלק בשיחה וסיפרתי על דובלה שעבד עימי על אוניה . הוא היה מבקש שאקריא לו את המכתבים שהיו מגיעים מאישתו וביקש שאשיב לה על מכתביה . דובלה , אמרתי לו , איך זה שאינך יודע קרוא וכתוב . אושרקה , כשאתה למדת בבית ספר אני התחבאתי ביערות הוא ענה לי . מולי ישב אדם מבוגר ( אצלי מבוגר זה מעל שמונים ) אשר דבריי גרמו לו להזיל דמעות . אישתו גוננה עליו ואמרה , הוא משורר ידוע , הוא כתב הרבה ספרים , אינך מכיר אותו ? לא , אינני מכיר , השבתי נכלם ורשמתי את שמו . טוב שיש אינטרנט וטוב שיש ויקיפדיה . מאוחר בלילה התברר לי כי האיש שישב מולי הוא חבר הקיבוץ , המשורר והסופר שמואל סוכה , אשר שוטט ביערות ושרד את המלחמה כמו אותו דובלה . רק שהוא היה יותר בוגר והספיק ללמוד בטרם נאלץ להתחבא ביערות . הגיל הממוצע של חבורת השותפים לשיחה היה תשעים פלוס . אני הצלחתי להשחיל כמה מילים רק בזכות זה שהבאתי את העוגות וכמובן גם ספר לכל מי שהגיע למועדון . לקינוח הערב הקריאה ליובה פרבר ברכה נרגשת למאיר אבני והוקרן סרט על עבודותיו בעץ ובאבן . בסיום המפגש , שוריקה נופפה לעברי את מקל ההליכה ושאלה : צוציק , היודע אתה איך קוראים לזה ? נאבוט , השבתי לה בביטחון . טעות היא אמרה , פעם היה לנו נאבוט עכשיו בגילנו המתקדם , קוראים לזה " דרייפוס " . ( דריי = שלש , פוס = רגליים )
אשר רון (בחמוצקי ) 23.1.2012