סבינועם (סבי) אביבי היה ראש אגף אבטחה בשב"כ ולאחר פרישתו חבר לבני גאון ז"ל, אז מנכ"ל כור ושימש כמנהל אירגון ומינהל בהנהלת הקונצרן וכיו"ר הדירקטוריונים של 16 חברות של "כור". סבי, חברי מילדות, שגר 2 רחובות ממני בקרית חיים, ישב לידי, בשולחן לימודים אחד, מכיתה ד' בבי"ס עממי ועד כיתה י'ב. למרות שבתחילת כל שנת לימודים, דאגנו לסמן קו מפריד באמצע, הדוחה מרפקים, עד היום אנו מתווכחים מי העתיק ממי (לשנינו היו ציונים גבוהים). בהלוויתו של גיורא פישר ז"ל, חבר ילדות נוסף, בבית העלמין תל רגב, סיפר לי סבי לראשונה את הסיפור הבא: בילדותנו, בהפסקות האוכל בביה"ס, אני הייתי אוכל כריך עם פסטרמה שהכינה אמי וסבי הסתפק בכריך, שגם מרגרינה חסרה בו לעיתים. אביו נפטר בהיותו ילד בן ארבע וחצי ואמו גידלה את אחיו ואותו בצניעות ובהסתפקות במועט. כמו פעם. סבי סיפר שהצעתי לו מידי פעם לחלוק את הכריך שלי והוא סרב. יתרה מזו, לדבריו, אימא שלי הציעה לו פעמים רבות להכין גם לו כריך עם פסטרמה וגם לזה הוא סרב. מפה ושם, חלפו להם כמה עשרות שנים וקונצרן כור רכש את מפעל "הוד לבן" בעמק חפר. בני גאון ביקש מסבי לשמש נציג הבעלים בדירקטוריון של החברה. הנהלת המפעל, בצרוף פמליה מכובדת של כ-15 אנשים, ליוותה את סבי בסיור החגיגי הראשון, בין האגפים והמחלקות השונות. עד שהגיעו למחלקת יצור הפסטרמה. אז ביקש סבי מהמלווים להישאר בחוץ ונכנס למחלקה בגפו. מנהל היצור הסביר לסבי את תהליכי היצור השונים ולבסוף אמר לו: "אתה רואה, מוכנים כאן 60 אלף אריזות של פסטרמה. הן לרשותך ולהחלטתך". סבי מספר שנאלץ לפרוש הצידה ולא יכול היה לעצור את התרגשותו ואת דמעותיו. "את הסיפור הזה", אמר לי סבי "אני מספר לסטודנטים שלי במכללות ובאוניברסיטה, כדי שכל אחד ידע שגלגל החיים מסתובב ושמצוקה לעת מצוא אינה מעידה כהוא זה על הצפוי לך בעתיד, אם תתמיד, תשקיע ותחלום".
(הועלה כפוסט בדף הפייסבוק שלי)
אריק