לפתיחת התערוכה של זאביק. /
זאביק היה אמן – רק שהוא, עצמו, סירב להכיר בכך….נדמה לי גם שסירב בעקשנות לקחת "ימי אמנות" -הפריבילגיה היחידה שהעמיד הקיבוץ של פעם לרשות אלה מחבריו, שזכו לתואר הנעלה :"אמן".זאביק למד רישום אצל אחד מגדולי אמני הרישום שפעלו אי פעם בישראל- אבא פניכל, ואני מעיד משמיעה, שפניכל העריך וחיבב אותו במיוחד.זאביק עסק בפיסול, בכישרון רב, אך בצורה אקראית, מתפרצת ונסוגה, מתלהבת, ואדישה- לחילופין. ציור הקריקטורות לעומת זה , לא זכה אצלו לאותו יחס מזגזג, השמור לאמנות, כי הקריקטורה עבור זאביק, לא הייתה, לדעתי, עיסוק אמנותי. הקריקטורה הייתה לו אמצעי ביטוי. היא שמשה לו כמיתרי קול, או אולי סוג של מגאפון בעזרתם -יכול היה להשמיע את דעותיו, ואף את זעקותיו, על הדברים שקורים סביבו, וגורמים לו כל כך הרבה אי נחת, אי הסכמה- וצער. זאביק שלט יפה גם במילים. הוא ידע לבטא את דעותיו בדיבור באסיפות, במפגשי חברים ובמאמרים בעלון, שאותו גם ערך שנים רבות, אך נראה לי שדבריו לא זכו לתשומת הלב, ולכובד הראש להם היו ראויים. הגיונו הפשוט והבריא לא יכול היה לקעקע את חזון הממסד הכלכלי ,את התיאוריות העסקיות חובקות העולם, ואת הרצון לעשות דברים בגדול, שנשבו בימים ההם במסדרונות וועדות המשק- של הקיבוץ, והתנועה הקיבוצית כולה.הקריקטורות , היו בידי זאביק אמצעי מתוחכם, לעקוף את חומות הביטחון העצמי והזחיחות של חבריו, בעלי התפקידים המכריעים- ולהשמיע קול אחר, אותו לא הצליח, להרגשתו, לבטא כראוי במילים. הקריקטורות שלו העלו שאלות קשות, מטרידות, ונגעו לעתים בעצבים רגישים, או תיארו בצורה חזותית ,סימבולית ופשוטה- מצבי אנוש מורכבים וקשים לביטוי מילולי. זאביק היה בעל לשון חדה. הומור חריף ולפעמים סרקאסטי, אך ציוריו היו תמיד מקריני חום אנושי ואהבה ללא תנאי, לקיבוץ, ולחבר הפשוט- שעל כתפיו מונח עיקר המשא של החיים בעין גדי.
תערוכת ציוריו של זאביק היא תרועת הניצחון של התמונה על המילה. הררי המילים, הנאומים הגדולים, התיאוריות, הנימוקים לכאן או לכאן- הכול כבר נחלת העבר. המילים נשחקו, התכסו באבק ההיסטוריה. ספק אם עוד יחזרו לנבור בהן, כדי להיזכר או להבין. אבל הקריקטורות של זאביק מוצגות שוב לנגד עינינו. רעננות, שובבות וחכמות. חלקן אקטואליות עד כאב, וחלקן מעלות געגוע לעולם אחר של חיים פשוטים, קרובים אל הטבע, אל האדמה והדשא. חיים עם חשבון של הנפש ולא חשבון של הבנק.
מרץ 2012
זאביק בידיעות הקיבוץ : "אשמת ברוניה הגננת"
לזיכרו- אתי ואפי פז