תודתי והערכתי על העבודה היפה,
ואני מאושר לראות שיש ויש הדים !
אני עוד צריך ללמוד איך להפיק את
מלוא התועלת מהאתר החדש שהיצבת
— אני "בסך הכול" היסטוריון, ועוד רבה
הדרך לפני לשלוט בנושא (אם כי הנכדים
עוזרים לי).
דש"ח מאילנה שעוד לא הספיקה לראות זאת.
חג שמח,
נהייה בקשר,
אלון
התרגשתי ושמחתי — אני ומשפחתי וחברים — לתגובות האיכפתיות כולן והידעניות בחלקן הגדול.המצפור בגליל נקרא אכן במקור — "מצפור האם והבת", ע"ש הנספות. במצפור עצמו (צפונית למצודת הכוח) חקוקות בסלע שורות זיכרון שהגה אבי (ועוצבו ונחקקו בפועל ע"י קיבוץ אילון). הנוף אכן נהדר, נשקף אל אזור האסון, ומרטיט כל מי שרגש בליבו.אבינו ז"ל לא רצה לקבל כל פיצויים מהאשמים באסון הרשלני/פושעני , ובמקום זאת קיבל מקק"ל את האפשרות להקים פינת זיכרון הנשקפת לאזור האסון. אחרי שניספה ליפא בתאונה בדרכו לעבודה באשתאול הוספנו, בני המשפחה וחברים, כיתוב בסלע המנציח גם אותו (תחת הכותרת: שביל כבשו רגליו).
קק"ל אחראית לשלום המצפור הזה.
אחרי שנספה אבא בדרכו לעבודה בדרום פנו אלי חברים רבים מיישובי האזור, ממדרשת שדה בוקר (בה עבדתי כהיסטוריון) , מבאר שבע ועוד להקים בדרום משהו ראוי לזיכרו. התגייסו לכך קק"ל, המועצה האזורית (בהנהגת שמוליק ריפמן) וגופים נוספים, וגם המשפחה תרמה את חלקה. המצפור הזה נמצא על הר מחיה, כעשרה ק"מ דרומית למדרשת שדה בוקר. נשקף ממנו נוף נרחב בו פעל אבא ז"ל בפילוס דרכים ובהכשרת קרקע. המועצה האזורית רמת-נגב אחראית על שלום המצפור הזה.
זהו בתמצית, סיפור "שני המצפורים". סיפור משפחתי-לאומי עצוב, אך גם מלא גבורת-רוח ונאמנות ציונית. — סיפור עם מורשת בצידו.
קק"ל (מח' ההסברה) הוציאה לזכר אבינו חוברת ובה מאמרים שונים (וצילומים) — חומר לקריאה ולמחשבה לכל מי שהמפעל הציוני בארץ יקר לליבו. ראוי שהחוברת תהייה בספריות רבות ככל האפשר ותעמוד לרשות מורים המלמדים את תולדות היישוב והמדינה.
וכך, חצי ממשפחתנו נספתה "בתאונות עבודה" (בעצם המרכאות מיותרות) של בניין הארץ.
בנוסף על אחותי אילנה הקרייתית (עד שעברנו לטבריה, כיום בהרצליה), יש לנו אחות צעירה ציפורה (ציפי שורק) אשר שרדה את האסון בחולה ומתגוררת עם משפחתה בגדרה.\
חזק ונתחזק,
אלון, בן ליפא ונסיה ז"ל
אחיה של רוחקה (רחל) ז"ל
איש של סנונית (זוטרא במקור)
אח לאילנה וציפי יבל"א כולן