נאמרו ליד קברו בנוכחות המשפחה וחברי עין גדי
השנים האחרונות שלנו היו היפות ביותר. הגוזלים פרחו מן הקן ונשארנו שנינו להזדקן ביחד. היינו מפויסים, נינוחים, מקורקעים בכיף ביחד .חברות שכזאת. הערכנו וכיבדנו איש את רעהו. הבנו זה את זו לעיתים ללא מילים. במבט. בקריצה. לשמע איזה ציטוט בטלוויזיה או בעתון. לא היינו שני חצאים של תפוח אחד. תמיד היינו 'שנינו יחד וכל אחד לחוד'. ובכל זאת 'מסכן זה שיהיה לבד' אמרנו אחד לשני במהלך ה'פרלמנט' של ארוחת הבוקר, כששנינו יודעים מי זה יהיה. אז להישאר לבד איז נישט א גרויסע גליק, כפי שאומרים ביידיש (ההורים שלי דיברו ביניהם בפולנית, והקצת יידיש שאני יודעת באה מהמטפלת שלי בבית זרע, ואחר כך מההורים של גרימי, שניסו "למכור" אותי ביידיש).אני זוקפת ראש ומשחקת את אילה החזקה והעצמאית אך למעשה מהות איינותך הולכת ומתעצמת, וככל שחולף הזמן אני נעשית יותר ויותר משולה לחצי התפוח שנותר לבד…
היית כינור לשיריה של עין גדי. היית כינור לשירים שלי.
ואני מתקשה ללכת בגיא צלמוות כי אתה איננו עמדי.
האדם האחרון שביקש, לפני ימים מספר, את ספר השירים שלך "מעת לעט" היה עמיר שחל, דור שני למייסדי עין גדי. ריגש אותי מאד. אריה שחל ניפרד מאתנו לפני כשבועיים. כך חולפת תהילת עולם.
השיר 'כאן על פני האדמה' שכתב יורם טהרלב, והיה אהוב מאד על גרימי (השמענו בראשית האזכרה), מסתיים כך:
"עופו עופו ציפורי,
ופירשו אל על כנף,
הן איתכן ליבי מִכֶּלא,
אל התכלת עף.
עת תשובו, לי הביאו,
רק עלה טרף".
הציפורים תשובנה אבל אתה גרימי אהוב חיי, כבר לא תשוב. אך רוחך, חוכמתך, יושרתך, וצניעותך ממשיכים לחיות באישיותם של ילדיך ונכדיך.
אילה, עין גדי, 13 במאי 2022