המשפחה הרחיבה את שטח הפרחים לפרנסתם. 1951 לערך, רכשו שטח בקריית בנימין. ברקוביץ האב דיווש באופניו, לעבד את מקור פרנסתם. ברקוביץ היה עובד קרקע פדנטי. הוא סגד ליופי – הקרקע. הערוגות היו ישרות להפליא, מוגבהות קמעא ממשטח האם. מבני קרקע ורגבים, אחידים בגודלם ובגוונם. הכלבים אשר נלוו לקונות הפרחים, היו אימתו של הגנן. חיות כמהות ללחות הקרקע, איימו לפרוע את מסדר הגינה. המגרפה וכל כלי סער דומים הונפו בליווי גערות רמות. ברקוביץ שב חזר וביקש, הכלבים לא יאהבו פרחים, בואו בלעדיהם. אביגיל סמוך לסיום חוק לימודיה בעממי, החלה לעזור בפרנסת המשפחה. שכרו בהרצל 30, שלושה ארבעה מטרים רבועים – חנות. בקצה המרוחק של המגרש, היה מחסן. התקנות אסרו הקמת מבנה באמצעיתו של המגרש. לאחר מכן הפך להיות משכן התחביב של מנצ'לה. הוא רחק מגננות, מקצועו כחרט מסגר, היה גם תחביבו. רכש לעצמו מיני מחרטה, אבל הצבע ירוק .לאחר שנים, ההורים נפטרו. אביגיל עברה לגור מחוץ לקריית חיים. באחד מטיולנו בכרמל נפגשנו בשדות הבר. אביגיל לקטה פרחי בר (ירוקים לא פורחים) להעשיר את התצוגה בחנות. החנות בכניסה לבית דירות, ליד ומתחת לתקרה משופעת המדרגות, הושכרה במתכונות דייר מוגן. מעמד דייר מוגן, הונהג על ידי השלטון הבריטי, מוכר יותר בשם "דמי מפתח". כך נבע מהאינפלציה של מלחמת העולם השנייה. נועד להגן על שוכרי דירות, דאז היו בשיעור גבוה בהרבה מאשר כיום. במהלך השנים התקנה הפכה כיוון. פגעה אנושות במשכירי הדירות. השוכרים ראו את המשכירים כקפיטליסטים – בורגנים בסלנג של אותם ימים – מנצלים את הפועל והעמל. שכר הדירה נשאר קפוא ללא עדכון יוקר המחיה- אינפלציה. בעל הנכס נשא על כתפיו אבני ריחיים חונקות. שיעור תשלום שכר הדירה היה שברי אחוזים משכר ממוצע.
https://www.flickr.com/photos/geyzi_shavit/16492528573/sizes/o/in/photostream