מתוך פרק ראשון בספרו של אהוד בן עזר " מסעותיי עם נשים ".
הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע
ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון-הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.
התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת "אוטוקאר", אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת "טיטניק", בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בדואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.
אלי רביד { ליישי } :מסעדת מוריס בבאר שבע הייתה בשנות ה-50 ,מוסד ידוע ומוכר לכל אנשי הנגב. המסעדה שפעלה כמעט 24 שעות , הייתה מקום מפגש עיקרי לאנשי הצבא, לחלוצי הנגב שרבים מהם היו בני קריית חיים, וגם לבדואים. שעסקו כאן במסחר , בעיקר בימי השוק. הייתה זו נקודת מפגש לנהגי המשאיות בדרכם לערבה ולאילת הרחוקה , לסדום וים המלח ולטרמפיסטים, מטיילי הנגב ואנשיו.
העברה מתוך " מועדון ברכב והאספנות בישראל –מאת בני הספל.
"חזון הנגב" של בן גוריון סחף עימו בהתלהבות את הממשלה והעם והתקווה להפיק מנגן, נחושת, פוספטים ומלח הובילה לייסוד חברות כמו מפעלי ים המלח בצידו הדרומי של האגם, מחצבי ישראל ומכרות הנחושת בתמנע. אבל הייתה בעיה והיא שינוע התוצרת. הנמל היחיד היה אז בחיפה ואילו הכבישים שחיברו את תמנע, ים המלח והסביבה היו לכל היותר דרכי עפר. נדרשו עשרות משאיות כבדות על מנת לעשות את הסבבים בחום של 40 מעלות, בסביבה מסוכנת והעיקר באמינות טכנית גבוהה.באמצעות חברת "מחצבי ישראל" הממשלתית הוקמה חברת "מפעלי תובלה". החברה היתה מיועדת לשינוע המחצבים וכאן נכנסת "אוטוקאר "לתמונה. הוקמה סוכנות בשם "החברה האמריקאית לאוטומובילים" וממשלת ארצות הברית קישרה את החברה עם "אוטוקאר "ובשנת 1953 הגיעה המשאית הראשונה ארצה. היא הייתה כמובן די סי, אותו דגם שהיה עמוד השידרה של "אוטוקאר "שנים רבות. משאית ענק במונחים של אז, חדשה, נוחה, אמינה ועושה את העבודה. בשנות החמישים והששים נמסרו למפעלי תובלה כ 170 אוטוקרים, רובם ככולם בתצורת "סוס" כשלהם חוברו עגלות מתכת בגודל שלא נראה אז בארץ
האוטוקאר הראשון הגיע ארצה (1953)
שעתם הגדולה של האוטוקרים התחילה עם פתיחת ה"כביש המרכזי" שעובר דרך מצפה רמון. זה היה בעצם הכביש הכבוש ואחר כך הסלול היחיד שהוביל לאילת. הכביש שימש את מפעלי תובלה בהובלת עפרות נחושת מתמנע צפונה. הייתה נדרשת מיומנות מיוחדת לעבור את הפיתולים של מעלה העצמאות.
לאחר מבצע קדש התחיל תור הזהב של ה"אוטוקרים "כשנפתח כביש הערבה ביחד עם נמל אילת והאוטוקרים ביחד עם אוטובוסי ג'י אמ סי של אגד דהרו על הכביש, אלה מים המלח ואלה מתל אביב. הנהגים זכו להערצה כגברים שבגברים ובאמת לנסוע במשאית כבדה לא ממוזגת מים המלח לאילת ביום קיץ, היה עסק לאנשים מברזל במשאיות מפלדה. השם "אוטוקאר" הפך שם גנרי למשאית קשוחה שבונה את הנגב..
האוטוקארים התמודדו היטב ב"כבישים" של הנגב
בשנות הששים נמסר האוטוקאר האחרון למפעלי תובלה אולם הקואופרטיבים למשאות כמו שלב, עמק הירדן והגליל העליון וכן קיבוצים כמו כפר גלעדי ומחצבותיו, המשיכו לרכוש אותן. המשאיות גם כן גדלו והשתכללו (למרות שכולן היו מדגם די סי). גולת הכותרת היו המפלצות. אלה אוטוקרים שלא נראו מאז וכנראה עד היום והם סחבו כל דבר, כולל ספינות ונחתות לים המלח, לכינרת וכמובן לאילת
בשנות השבעים עם המיזוגים של החברות בארצות הברית דעכו הייצור והיבוא. ה"אוטוקאר "החדש האחרון הגיע הנה בתחילת שנות השמונים.
בסך הכל הגיעו לארץ למעלה מ 400 "אוטוקרים." הם נשארו אהובים על הנהגים הוותיקים והיו מיתוס בקרב האילתים ובשנות החמישים בקרב כולם. היום נותרו חמישה-ששה בקרב אספנים ובמוזיאון "תעבורה"
הגדול מכולם – "המפלצת"
אפילו רביעית מועדון התיאטרון הקדישה להם שורה בשיר של חיים חפר "בת שבע מבאר שבע"
"מסביב ישנו מדבר ובאמצע יש באר שבע
בבאר שבע יש בת שבע היא עובדת שם בבר
כשאנחנו נכנסים עם האוטוקאר העירה
כאן אצלה נשתה כאן בירה בלי לחשוב דברים גסים"
העברה מתוך " שירונט ".
| בת שבע מבאר שבע רביעית מועדון התיאטרון מילים: חיים חפר לחן: עממי מקסיקני מסביב ישנו מדבר ובאמצע יש באר שבע בבאר שבע יש בת שבע היא עובדת שם בבר כשאנחנו נכנסים עם האוטוקר העירה כאן אצלה נשתה כאן בירה בלי לחשוב דברים גסים על בת שבע מבאר שבע על בת שבע מבאר שבע על בת שבע מבאר שבע אך בת שבע מבאר שבע היא בעיר תושבת קבע איזה יופי איזה צבע את בת שבע מבאר שבע תאמין לא תאמין בשיכון פה יש לה חדר תשמע היא די בסדר היא עושה עבודות קצין אף אחד עוד העיז בכבוד שלה לדעת היא אותנו משגעת והלב דופק גריז על בת שבע מבאר שבע… אך בת שבע מבאר שבע היא בעיר תושבת קבע איזה יופי איזה צבע את בת שבע מבאר שבע כאן אנחנו במדבר מובילים אוצרות הטבע אך בת שבע מבאר שבע האוצר הכי יקר אנו אוהבים מאילת ועד דימונה ותדעי לך שסימונה לא שווה את נעלך על בת שבע מבאר שבע… |